בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קיז קיז באנג באנג 

קיז קיז באנג באנג

 
 
עידו שי

באלבומה השלישי, אלישיה קיז נעה בין רגשניות לקצב ואף פעם לא מזייפת. עידו שי מאוהב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מחזירה את האמון באהבה. ובמחזור (עטיפת האלבום החדש)
 מחזירה את האמון באהבה. ובמחזור (עטיפת האלבום החדש)   
מופע Live Earth האחרון היתה חוויה לא פשוטה עבורי. אני יודע שחלקכם אולי מזדהים עם האמרה הזו, אבל מסיבות אחרות. אני אישית זכיתי להיות חלק מצוות המשדר בערוץ 10. זה היה יום מקסים ומתיש. מצד אחד, הופעות נופלות עליך מלווינים בשמיים וצריך להחליט מה לשדר ומה לא. תענוג. מצד שני, יש הרבה ביצועים גרועים או סתם לא מעניינים (אני למשל לא מסוגל לסבול 3 הרכבי רוק יפניים בסגנון ACDC בזה אחר זה. סיבולת נמוכה). ההופעות באוסטרליה ובמזרח הרחוק התחילו בשעות הבוקר שעוננו וההופעות בברזיל התחילו בערך 24 שעות אחרי, מה שאומר שהיו לי מספיק שעות מוסיקה באותה יממה.

אי שם באחת בלילה פגשתי את אלישיה קיז. ניגשתי לחדר כי שמעתי גיטרה שמנגנת את Gimme Shelter של הרולינג סטונס וכשנכנסתי, ראיתי אותה. היא עמדה מולי, מכה בפסנתר שלה קצת כאילו היא מתופפת על הקלידים, ואז היא קירבה את המיקרופון לפיה ושיחררה קול שאיתגר את כל מה שהגיטרה החורקת של קית' אורבן ידעה עד אותו רגע. והיא איתגרה כל מה שאני ידעתי וחשבתי על הגברת קיז עד אותו רגע. זה היה בעיני אחד הביצועים הכי טובים של Live Earth. מוסיקה שגורמת לך לרצות למחזר. שירים של הסטונס. וגם נייר.
 

מבחן הדיסק השלישי

נעה מחושניות לקשיחות. קיז בפעולה (אימג'בנק ישראל/gettyimages)
 נעה מחושניות לקשיחות. קיז בפעולה (אימג'בנק ישראל/gettyimages)   
כך ניגשתי לדיסק החדש של קיז - As I Am. זה הדיסק השלישי שלה. הראשון (ששילב בין ג'אז, סול ומרכיבים של מוסיקה קלאסית) הפיל את המבקרים והשני הפיל את המבקרים, הקהל ושופטי הגראמי שהעניקו לה את פרס תעשיית המוסיקה. קיז היא פסנתרנית מחוננת ולכן בכל שיר מעניין להקשיב מה היא עושה עם הכלי שלה. הפסנתר והקול עושים את קיז לחוויה מרתקת.

ההאזנות הראשונות דווקא השאירו אותי בתחושה מוזרה. הרגשתי שמשהו בו לא מצליח לסחוף אותי, משהו גורם לי לתחושה של כבדות שאני לא מצליח להשתחרר ממנה. השירים מופקים היטב, קיז שרה מעולה אבל משהו לא עובד. אחרי כמה האזנות הצלחתי להסביר לעצמי את תחושותיי. התשובה טמונה בעיני בקטע הפתיחה. זה שנפתח בנגינת פסנתר קלאסית, עדינה ושקטה ואי שם אחרי חמישים שניות הופכת בבת אחת להיות דרמטית. הפסנתר עדיין מכתיב את הקצב אבל התחושה היא שעפנו כמה עשרות קדימה לסאונד הרבה יותר עכשווי, מורכב וקשוח. הקטע מסתיים במחיאות כפיים חרישיות ואז מתחיל הדיסק.

השיר הבא - Go Ahead - הוא שיר סול בהגשה קיז קלאסית. היא שרה קול ראשון, קול שני, קולות רקע ועושה את כולם בכשרון. נע מחושניות לקשיחות, מסימני שאלה לסימני קריאה. השיר הזה מסתיים הרבה פחות מעניין וכך גם חמשת השירים הבאים. התחושה היא הרבה יותר פופית, השירים קליטים מדי, שמבחינתי עושה אותם להרבה פחות מעניינת. שיהיה ברור (ולי זה ברור רק עכשיו) - רוב השירים האלה, כולל הסינגל של האלבום No One, הם טובים לסוגם, אבל דומים מדי אחד לשני. כולם יכולים לחמם לכם את הלב ואת המערכת בימי החורף, אבל רצף השירים השקטים והרומנטים מעקר את הרגשות שהם אמורים לעורר. מנת היתר הרגשנית הזו עשתה לי קצת תחושה של וויטני יוסטון.

במחצית הדיסק הכל משתנה, קיז זונחת את ההפקות הפופיות לטובת השורשים. יש שם יותר שירים קצביים, מגוונים ומעניינים. התחושה היא שמשהו מתעורר. בין לבין יש שם את השיר הטוב באלבום, ואחד הטובים ששמעתי בכלל בחודשים האחרונים - The thing about love - שאם יורשה להתפייט, יכול להחזיר לאנשים את האמון באהבה, גם אחרי האזנה אחת. ובניגוד למערכות יחסים כושלות, גם בשחזור החוויה בפעם החמישית והשישית השיר הזה לא מרגיש שהוא אי פעם השלה אותך. קיז לא מרמה ולא מזייפת.

אחרי החוויה המקסימה הזו, כל האלבום נשמע מצוין. אבל אני כבר לא אובייקטיבי. אני מאוהב.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by