בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אש ותמרות עשן 

אש ותמרות עשן

 
 
עידו שי

בגיטרות, באורות, בדיסטורשן, בשירה ובגישה, "היהודים" הם עדיין הכהנים הכי גדולים של ההופעה החיה. עידו שי הציץ ונכווה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
שועטים קדימה. היהודים (יח"צ)
 שועטים קדימה. היהודים (יח"צ)   
הפעם הראשונה שראיתי את היהודים היתה לפני 12 שנה. זה היה בצוללת הצהובה בירושלים. חלל הופעות די קטן שאם מוציאים את הכסאות המתקפלים יכול להכיל משהו כמו 300 איש. על היהודים לא ידעתי הרבה. ידעתי שהם מנגנים רוק אגרסיבי, שהם מופיעים מצוין ושמשום מה יש להם עניין עם הרדיו. לא משמיעים אותם. למרות שהייתי נער בריטפופ, מילמלתי לעצמי שזה הדבר הכי קרוב להופעה של נירוונה שאני יכול לראות, והרי גם ילדי בריטפופ אוהבים לדפוק את הראש מדי פעם. אני זוכר רק שלושה דברים מההופעה הזו: את הקול של אורית שחף, שהיה נורא חשוך ואת האנשים שרקדו מולי וצרחו את המילים לשירים כמו שאף פעם לא ראיתי לפני.

12 שנה אחר כך אני שוב בהופעה של היהודים במועדון התיאטרון בתל אביב והדבר הכי בולט הוא שאין כאן פינה חשוכה. הבמה מוצפת באורות שנראים מתוזמנים בתנועה ובגוון לכל רגע של השיר ומאחורי היהודים יש עכשיו קיר אורות צבעוני שיורק צבעים בהירים וקטעי וידיאו ארט שמתחלפים בתיאום מושלם עם המוסיקה. העטיפה מושקעת, אין ספק. עלול להיות בזה גם משהו מאכזב. היהודים הרי צמחו מהופעות שבהן התאורה והסאונד היו עניין משני. הם הצליחו בזכות ההופעות האלה בגלל שהם ניגנו מוסיקה שהצליחה לבטא באופן מדויק מה צעירים פה רוצים לשיר (או לצרוח, במקרה של היהודים). אם הלב עדיין שם, למה צריך את כל האורות האלה? במה הם תורמים משהו למוסיקה?
 
אורית שחף בגוון אחר (צילום: עידו שי)
 אורית שחף בגוון אחר (צילום: עידו שי)   
אבל המחשבות האלה נעלמות כמה שירים לתוך ההופעה. היהודים מפציצים בגיטרות, בדיסטורשן, בשירה, בצרחות, בקפיצות על המגברים, בקושי עוצרים בין השירים, לא משאירים זמן לקהל ולהם לנשום. ההופעה מתקדמת בקצב מהיר אבל נראה שהקהל שלהם, לגמרי איתם. ב"תעזור לי", השיר השני, כולם שרים את המילים עד שקשה לשמוע שום דבר אחר חוץ מהקהל. ב"גניבה" וב"לא קל" אותו דבר. מישהו מאחורי תוהה אצל איזה עוד אמנים אפשר למצוא קהל כזה? יש כמה, אבל בעקרון הוא צודק. הקהל של היהודים מעורב לחלוטין בהופעה. אנשים פה לא רק יודעים את המילים, יש משהו באופן שבו הם מרימים את הראש לשמים ושרים-צורחים שמעניק את התחושה שהחיבור למוסיקה הוא הכי עמוק שיש- ואת זה באמת כמעט בלתי אפשרי למצוא.

בזמן שאני מסתכל על הקהל, היהודים ממשיכים לשעוט קדימה. הם, בניגוד אלי, לא מרוכזים בקהל- הם מרוכזים בהופעה. התחושה שלי היא שעם השנים הם הופכים ליותר ויותר אגרסיביים. זה בולט בעיקר בשירים המוקדמים, המקפיצים שהיהודים מבצעים בקשיחות. הביצוע מוקפד מאוד, היהודים הם מכונת רוק מיומנת של שבעה אנשים המנגנים היטב ביחד, והתוצאה היא שירים מהודקים יותר ומהירים יותר. ברוב השירים כמו "אלה" או "ניו יורק סיטי" - כשעל הבמה מתייצבות חמש גיטרות - זה מאוד מרשים. גם האורות והמסכים עושים את שלהם ויש תחושה שיהודים התקדמו והתמקצעו מאז ההופעות הראשונות שלהם. אבל יש גם רגעים שהביצועים נשמעים אחידים מדי וחסרה בהם התפתחות. לעיתים הם מנסים להגיע לשיא מהר מדי ולא תמיד מקפידים לבנות אותו בדרך לשם. דווקא כששחף שרה את "חולמת" אני מצטער שהיהודים לא עושים עוד שיר אחד או שניים כאלה- ביצוע יותר מינמליסטי עם תופים ופסנתר שמדגישים גוון אחר בקול שלה.

לא הצלחתי לספור כמה שירים הם הספיקו לעשות אבל ההופעה כולה ארכה כשעתיים וחצי, שכללו שני הדרנים. מעט ארוך. אבל אין טעם לנסות לחפש סימני עייפות אצל היהודים, כי לא נראה שהם קיימים. 12 שנים אחרי, חווית ההופעה של אחת מלהקות ההופעות הכי טובות בישראל - רק משתבחת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by