בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מריחים כמו כרוב 
 
 
מורן שריר

"פריקס" של בוגרי יורם לוינשטיין גורם למורן שריר לרצות להיות קצת מעוות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הלכתי להצגה 'פריקס' עם הילדה הכי יפה באוניברסיטה. היינו זוג יפה בהצגה על מכוערים. אולי רציתי להבליט לה את יופיי או להחמיא לה על שלה. בכל אופן, היא נהנתה.

'פריקס' מועלית ע"י תלמידי שנה ג' של הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, באולם הסטודיו בשכונת-התקווה. לכאורה המיקום מדוייק - מיטב גבוהי המצח ונמוכי הקומה של האליטה התל-אביבית מבקרים בשוק התקווה - מעין פריק שואו בפני עצמו - ונהנים מהמראות האקזוטיים של ישראל השנייה (או השלישית), ומהריחות והתבלינים (שתן וכורכום).

לאחר שעברנו את הסלקטור המחמיר (יש אומרים שהוא ממייסדי הסטודיו), נכנסנו לעולם אחר שאין רחוק ופנטסטי ממנו. המחזה 'פריקס', בכתיבתה ובבימויה של סיגל אבין, הוא עיבוד לסרט אילם משנת 1932, בעל אותו שם ובבימויו של טד בראונינג. בסרט המקורי, השחקנים הם פריקס, מעוותים אמיתיים שנהגו להופיע במופעי זוועות, מה שהפך את הצפייה בסרט למציצנות סוטה ממש כמו הליכה לפריק שואו המתואר בסרט.

מתוקף היותה אדפטציה לסרט אילם, ההצגה כולה היא מחווה לסרט האילם, ומהווה מקרה חריג שבו התיאטרון מעבד מהקולנוע ולא להיפך. הבעות הפנים הפולט גודאריות של השחקנית שושי עזר (בתפקיד שרי הגמדה), והשימוש החי בסלואו מושן, מתכתבים עם הקולנוע העתיק והמודרני כאחד. הילדה הכי יפה באוניברסיטה עיקמה מעט את האף על חילול כבוד התיאטרון אך נאלצה להודות שהתכתבות הדדית בין שתי האמנויות היא עניין חשוב ומפרה.

'פריקס' לא באה ללמד אותנו שבתוך הגוף המעוות, המצומק, המכוער או הגדוע, מסתתרת נפש טהורה שרק רוצה להיטיב עם המין האנושי. היא מראה לנו שבתוך הגוף הדוחה מסתתרת לעיתים נפש דוחה כמו של כל אדם.

לכן מצליחה ההצגה לרגש באמת ולא להוות פלקט צדקני. משום שהגמדה טובת הלב היא לא פחות מפונקת וקנאית מכל אישה אחרת; משום שהגמד החרמן חושב עם הקטן. הוא לא רע, הוא לא דמות שלילית - הוא שובה לב - אבל בעיקר משום שהוא בסך הכל רוצה לשדרג את עצמו לכוסית מטר שמונים, כמו כולנו. כולנו רוצים לצאת עם הילדה הכי יפה בקרקס. כולנו גמדים.

הבמאית, המעצבים וצוות השחקנים, בונים עולם שלם ממש מתחת לאפנו. דבר מדהים במיוחד לאור העובדה שבמחסן הקטנטן המכונה "אולם מופעים", אפשר לשמוע כל קטנוע שנוסע ברחוב האצ"ל ולהריח כל אגל זיעה של השחקנים. כבר בשוט הפתיחה מבהירה אבין לאיזה עולם אנחנו עומדים להיכנס. והעולם הזה הוא הכל מלבד שכונת התקווה של ישראל 2003.

שאפו מיוחד מגיע למעצבת התפאורה, התלבושות והאביזרים ענת שטרנשוס, על שבראה את העולם הזה ללא הנחות של "בית ספר למשחק"; העיצוב מקצועי ברמה הגבוהה ביותר, מעל למה שאנחנו רגילים לראות בהפקות של יורם לוינשטיין. הפקות של בתי-ספר למשחק נועדות בראש ובראשונה להציג את ייבול השחקנים הצעירים. העיצוב המוקפד אינו יכול לחפות על משחק חלש ואין לו צורך בכך. סיגל אבין הרימה קאסט מוכשר שנושא על גבו הצגה אילמת בת שעה ועשר דקות (ללא הפסקה). כדאי לציין במיוחד את השחקנים שושי עזר (הגמדה), מאיה גסנר (תאומה מכוערת) ואת משה בנדבה (חצי גבר, חצי אישה) שמגלם תפקיד קשה ומאתגר ונותן הופעה מופתית - לא פחות.

זכות המילה האחרונה לילדה הכי יפה באוניברסיטה: "ההצגה מושקעת ומרגשת. כן, אצא איתך לדייט נוסף".

__________________________________
"פריקס", תלמידי הסטודיו למשחק של יום לוינשטיין
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by