בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
משרד הבריאות מזהיר 

משרד הבריאות מזהיר

 
 
זיו יצחקי

"הגברים של שדרות מדיסון" יזיקו לכם - הם מעשנים, שותים ומקללים כמו שמותר היה פעם. זיו יצחקי מכור

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אייג'נט קופר. האם (יח"צ)
 אייג'נט קופר. האם (יח"צ)   
הצופה גלעד ארדן מתבקש להיכנס לכוננות הצעת חוק. ב"הגברים של שדרות מדיסון" מעשנים, מעשנים המון. מעשנים במשרד, מעשנים בבית, מעשנים במסעדה, מעשנים בחדר שינה, מעשנים בבאר, מעשנים בחדר ישיבות ואפילו מעשנים ברחוב. כי ב"הגברים של שדרות מדיסון" (יאללה, להלן: שד"מ) השנה היא 1960, קנדי עדיין לא נבחר לנשיאות, התנועה לשחרור האשה טרם נולדה, טרם נהגה שיוויון הזכויות לשחורים וגם הקשר בין סרטן לסיגריות הוא בגדר שמועה עמומה.

מה שיש, ובשפע, זה גברים מסוגננים בחליפות ומגבעות, נשים בחצאיות פעמון ובתפקידי מרכנזיות או מזכירות בלבד, כושים (כן, מותר לקרוא להם ככה כאן) בתפקיד נערי מעלית, קצת הטרדות מיניות ברוח טובה והרבה וויסקי בחדר הישיבות ובמשרד לפני השעה שתים עשרה בצהריים.

גיבורנו דון דרייפר (השחקן דון האם) הוא מנהל בכיר ב"סטנלי קופר", משרד פרסום מצליח במנהטן. יש לו הכל: עבודה מצליחה, משכורת מכניסה, שני ילדים מקסימים, אשה בלונדינית בפרברים ומאהבת בעיר. "איך מישהו בימינו לא יכול להרגיש בר מזל?" הוא שואל, ובצדק. ל"סטנלי קופר" מצטרפת פגי כמזכירה החדשה של דון ומהר מאוד היא לומדת את כללי המשחק. תהיי יפה, תחייכי, תשאי בסבלנות את ההערות הסקסיסטיות של הגברים ואולי תצאי מכאן עם הדבר הגדול ביותר שהמקום יכול להציע לך. לא קידום, לא משרה נחשקת ולא בונוס, אלא בעל.
 

זוכרים? פעם גברים לבנים שלטו בעולם

 
וכך, בתוך החללים המעוצבים ביותר שניתן לראות העונה על מסך הטלוויזיה האמריקנית מתנהלים חייהם של עובדי "סטנלי קופר". כשצריך לערוך פרזנטציה ללקוח יהודי, הם מגלים שהם לא מכירים אף אחד שהוא כזה ולבסוף גוררים איזה רבינוביץ' נבוך מחדר הדואר לשבת בישיבה. כשלשכונה של דון ובטי עוברת לגור אשה גרושה היא מוצגת כחיה אקזוטית, שירחם השם נאלצת לעבוד לפרנסתה. ככל שהשד"מ מתקדמת כך היא הופכת לממתק מענג וממכר יותר. דון מסתיר הרבה יותר ממה שנראה לעין. פיט המנהל הצעיר מנסה לחתור תחתיו ללא הרף ותחושת חוסר הסיפוק של בטי מתחילה לקבל ביטויים פיזיים מטרידים.

הקצב של השד"מ הוא איטי בסגנון אירופאי כמעט, מצב הרוח הכללי הוא מהורהר במקרה הטוב ורק לאחר כמה פרקים אתה מבין שלסדרה הזו אין כמעט פסקול, כזה שאנו מותנים לקבל כמעצב אווירה תקופתית. את פס הקול הזה מחליפים ניואנסים שמציבים את 1960 במרחק שנות אור משנת 2007. הומואים, לסביות, ביטניקים, היפים וסמים קלים חולפים לרגעים חטופים על המסך כמו מבקשים לנעוץ את הסדקים הראשונים בעולם שנראה כל כך בטוח.

ומכאן נובעת אחת ההנאות הגדולות של שד"מ - אנחנו יודעים איך זה ייגמר. מספיק לצפות בסרט התיעודי "הבית ברחוב בירץ' 51" בשביל לדעת לאן עלולה לתעל את בטי תחושת המחנק שבה היא חיה. מי שרוצה לדעת מה עלול לעלות בגורלו של דון, שיקרא את Everyman של פיליפ רות. את שאר האינפורמציה אנחנו מכירים מהחיים ומהעיתונים. הגברים של רחוב מדיסון בטוחים שניקסון הולך לנצח בבחירות, והם טועים בגדול. אבל זה רק הדבר הפעוט ביותר שלגביו הם טועים. הם עוד לא יודעים שתוך כמה שנים ספורות כל הערכים וקודי ההתנהגות שעליהם גדלו עומדים להשתנות ולתמיד.

המסך השחור שהותיר את צופי הסופרנוס המומים ומבולבלים השאיר אחריו גם כמה תסריטאים שהתפנו לטפח את היצירות הפרטיות שלהם. "הגברים של מחוז מדיסון" היא הסדרה הראשונה שעלתה לאוויר, Damages שתגיע אלינו בקרוב היא השנייה. שתיהן סדרות בוטיק מן המדרגה הראשונה. אין ספק שהיוצרים שלהן למדו היטב.

ימי ראשון, ערוץ Xtra HOT , שעה 22:00
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by