בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
חסרי תאקט  

חסרי תאקט

 
 
עמרי גרינברג

עמרי גרינברג מזמן לא התעצבן כל כך מחוסר מקוריות. ואז באו מומי לוי ואיציק שמלי עם אלבומי ההיפ הופ החדשים שלהם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
נרתם לבאנליה הכללית. מומי לוי (עטיפת האלבום)
 נרתם לבאנליה הכללית. מומי לוי (עטיפת האלבום)   
קלישאה שחוקה בקשר להיפ-הופ הישראלי היא שהסטנדרטים של ההפקה בו הם "כמו בחו"ל". אם מישהו אומר לכם משהו בסגנון הזה בלי להתפוצץ מיד בצחוק או בלי להוסיף מיד "אבל", רוב הסיכויים שהוא או אחד מאלו המכנים את עצמם בני משפחת תאקט, או סאבלימינאל בעצמו.

כשמדברים על הפקה בהקשר של היפ-הופ ישראלי, חייבים להזכיר את מומי לוי, שמוציא כעת אלבום שלו כסולן, "ייבוא אישי". ללוי יש לא מעט קבלות בתחום ההפקה, מסאבלמיניאל ועד עלה-התאנה האלטרנטיבי של לוי כמפיק, אייל "קוואמי" פרידמן. גם באלבום הסולו השני שלו, לוי שוב נוטה יותר לכיוון אר'נ'בי-סול (בו גם יש לו ניסיון בתחום ההפקה, למשל מעבודה עם "נונה" הנשכחים, הצמד של נועה תשבי ובן-זוגה דאז).

כשאומרים הפקה, מתכוונים לאיכות של הסאונד באלבום, למיקס, להשקעה בעיבודים ובפרטים הקטנים וליצירת אווירה כללית שתשרת את השירים באופן המוצלח ביותר. ההפקה בהיפ-הופ הישראלי אמנם טובה יחסית לסטנדרטים המקומיים של הפקה ברוק הישראלי, למשל, אך גם היא עדיין בעיקר חיקוי דהוי של מקבילות מחו"ל.

ממפיק נחשב כמו לוי ניתן לצפות להרבה יותר ממקצבים מאוסים שחוזרים על עצמם ושיצאו מהאופנה בארצות הברית בתחילת המאה ה-21 ("באנו להעיר ת'עיר", המתכתב במידת-מה עם ההפקות של טימבאלנד); מסימפולים משעממים ("לא ולנטינו", מסמפל קלאסיקה ישראלית כלשהי, חבל שלא כתוב על העטיפה מהי, אם כבר בסטנדרטים של חו"ל עסקינן); מהרמוניות קוליות חד-גוניות וצפויות (למשל המקהלה ברצועת הבונוס המסיימת את האלבום "נוצה ברוח"); ממחוות אולד-סקול-Fאנק נרפות ("לא ישן") ומכל מיני נגיעות אלקטרוניות ואתניות בון-טוניות (בכל שיר).

לוי כמובן גם שר באלבום שלו, והוא אכן ניחן בקול מרשים, אך למרבה הצער גם הוא נרתם לבנאליות הכללית ("תהיי קרוב" הוא דוגמה אידיאלית, בעיקר המעין-סולו שלוי מזמר בו). כל המיש-מש הזה עוד היה עובר איכשהו אם לוי היה משבץ באלבום כמה הפתעות, אבל כשהוא מנסה להפתיע, מה שיוצא לו זה סיום מיותר וכאילו משוגע בשיר "מה שלא יהיה", בו מתארח שי 360 - רק אחד משורה של אורחים שלא מוסיפים הרבה לאלבום הזה.

הייתי שמח להפסיק לרדת על לוי, אבל מה לעשות שהאלבום שלו, מעבר להפקה הבנאלית-מיושנת-פשטנית, מאופיין במילים הנשמעות כמו פארודיה על שמאלץ ישראלי. בשיר "דמי שתיקה", למשל, שמילותיו נכתבו על ידי ניר ממון, לוי שר ברגשנות "הדממה היא לא מפלט, גם אם זה לא פשוט/ לא תמיד תהיה עוד הזדמנות" (וזאת לא הדוגמה המביכה ביותר). מלות השירים, שפעם גם במוזיקה הפופולרית בארץ היו בעלות עומק כלשהו, הן חסרות כל משמעות של ממש אצל מומי לוי, ואם במוסיקה האמריקאית השחורה הן במקרה הרע לפחות כלי המשרת את המוזיקה והקצב, הרי שבאלבום של לוי הן על תקן עוד משקולת על רגלו שמטביעה אותו עמוק אף יותר במים.

לוי באמת מתאמץ, הוא רוצה לענג את המאזינים שלו ויש גם כמה רגעים שלשנייה עוררו בי תקווה, כמו ברצועת הפתיחה וההמשך שלה בפתיחת הפסנתר היפה ל"אסיר לך אהבה". אלא שמהר מדי אחר כך הוא נופל לשבלונות שחוקות, של מה שנקרא "מוסיקה שחורה" ושל מיינסטרים ישראלי רדוד.

האלבום הזה משחק לפי כל הכללים המדומיינים של הז'אנר ושל הצלחה מסחרית בישראל. יש לי הרגשה שאם לוי בהמשך הקריירה ישבור לרגע את הכלים בכל הקשור להפקה ויברור באופן מוקפד יותר את הלחנים והמילים, יכול לצאת לו משהו יפה ומרגש. מוסיקה שחורה השואפת להצלחה מסחרית לא מחויבת להיות בנאלית ברמות מחרפנות, ע"ע ג'סטין טימברלייק ואלישיה קיז, בין היתר.
 

איציק שמלי// "איציק שמלי"

שמלי והזקנקן (יח"צ)
 שמלי והזקנקן (יח"צ)   
אם במקרה של לוי עוד יש תקווה הנובעת מהכוונות הטובות והאנרגיות החיוביות שהוא משדר, הרי שאצל איציק שמלי התקווה מתחלפת בתחושות של דכדוך, גועל וייאוש. הדיסק ללא ספק מושקע, כמו כל מוצר של החבר'ה מתאקט, אבל נראה שהם לא מבינים שהשטיקים שלהם לא רק שלא מחדשים כלום בנוף הישראלי, אלא הם כבר נמצאים בתחום בו עצם הדיון עליהם מהווה בזבוז של זמן ואנרגיה.

זה מתחיל בעטיפה האיומה, המבליטה את זקנקנו של שמלי (הייתכן שכל גבר שחותם בתאקט מחויב לגדל זקן כזה?) ואת המגן דוד (כנ"ל) שהוא מחזיק באחת מהתמונות הנוספות. זה ממשיך במילים, הלעתים מחליאות ממש ("לא שפוט שלך") ומסתכם בסופו של דבר בכך שהשירים עצמם הם פשוט איומים. איומים ברמה שאיני מסוגל לתאר בכלל, האזינו ל"אני אצליח" ותבינו. באמת, לכו והאזינו לאלבום הזה. אני אשכרה ממליץ לכם להאזין לאלבום הזה תוך-כדי עיון בעטיפה. מדובר בתופעה, תופעה המייצגת את כל מה שהוא אנטי-אמנות במוסיקה.

רק אל תשכחו להוריד את הרינגטונים שיש כבר לכל השירים מהאלבום הזה, ומיד אחר כך לקרוא איך שמלי מודה לקב"ה. במיוחד מומלצת הבלדה של שמלי עם שלומי שבת, "אני מודה לך". בלדת אהבה עם שלומי שבת, כמה ייחודי. אולי מה שאיום בעיני כאן כל כך זה שלדעתי סאבלימינל (בתור העומד בראש הפירמידה) יודע טוב-מאוד שהוא לא רק ממחזר נוסחאות מיינסטרים שמלכתחילה הן גרועות, אלא שהוא גם מבנה ומחזק תדמיות סטריאוטיפיות.

משחק על סטריאוטיפים יכול להיות מעניין, אבל לא כשהוא הולך צעד-צעד אחרי הסטריאוטיפ, אלא כשהוא לכאורה נצמד אליו ולמעשה שובר אותו בנקודות מפתיעות. תאקט בכלל ושמלי בפרט משחקים דמויות שבעצמן מחקות דמויות, הם אפילו לא דמויות בעצמם. האלבום של שמלי לא ראוי לדיון בפרמטרים מוסיקליים-אומנותיים, הוא ראוי לדיון בפרמטרים מוסריים וחברתיים. מה שמדהים באלבום הזה הוא שבאמת הוא עשוי ממש טוב, ועדיין הוא כל-כך איום. איום ברמה מייאשת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by