בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בלאד ראנר 

בלאד ראנר

 
 
רותם דנון

ב"אמריקן גנגסטר", רידלי סקוט שוב לוקה במקרה קשה של קדחת אוסקר ורותם דנון חושש שאולי הפעם סרט המאפייה הנואש אפילו יזכה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ואנחנו שניים. מתוך כרזת הסרט
 ואנחנו שניים. מתוך כרזת הסרט   
אזהרה: בטקסט זה 870 מילים

שני גיבורים - שלילי וחיובי - שנועדים להפגש בקליימקס של סרט פשע. המסלול העלילתי הזה, אותו ראינו בעבר בסרטים יומרניים לא פחות מ"אמריקן גנגסטר", אך מקיימים קצת יותר ("היט", "השתולים"), מתקיים על פני 157 דקות באפוס החדש של רידלי סקוט. "אני ידוע כמי שיוצר עולמות בסרטיו, ואני אוהב לעשות תחקיר ולהיכנס לדקויות", אמר הבמאי המקשיש (70) בראיון פעם. אך סקוט, כרגיל, טוב יותר בדקויות מאשר במעטפת הכוללת, בהקפדה טכנית מדוקדקת יותר מאשר בהבנתו של סיפור ודמות לעומק.

כך למשל, "אמריקן גנגסטר" מנסה ליצור איזון שוויוני כמעט בין הדמות החיובית (לכאורה) והשלילית (כנ"ל) של גיבוריו: פרנק לוקאס (דנזל וושינגטון), ברון סמים שחור מהארלם הכובש את שוק ההירואין בניו יורק, וריצ'י רוברטס (ראסל קרואו, נער הזהב של סקוט), שוטר יהודי קשוח וישר כסרגל, המקריב את נוחות חייו לטובת טוהר המידות והאמונה בתג שהוא נושא.

האיזון הזה שסקוט מקווה להשיג, הוא דווקא מהאלמנטים הבעייתיים ביותר בסרט. בניגוד ל"השתולים", למשל, בו האיזון משרת את העלילה לטובת הרצף הסיפורי שלה - ולא לטובת הזדהות עם מי מהדמויות - כאן אנו עוברים בעיקר מסע מייגע בציפייה לחידוד של מי משתי הדמויות, אך המסע הזה נע בין אנטגוניזם לאמפתיה כלפי לוקאס ורוברטס, בצורה שלא מאפשרת ציר רציף של הזדהות רגשית כזו או אחרת.
 

אין מקום לשניים בעיר הזאת

צריך להתנתק מאבאל'ה. קרואו (יח"צ)
 צריך להתנתק מאבאל'ה. קרואו (יח"צ)   
הסיפור, המבוסס על מקרה אמיתי, מתאר את עלייתו של ברון הסמים לוקאס לגדולה. מסוף שנות השישים של המאה הקודמת, לוקאס אימץ כללים ואידאולוגיה קפיטליסטיים לצד נחישות עסקית, וייבא הרואין בחסות המטוסים הצבאיים ששינעו דרכם מוויאטנם בחזרה לארצות הברית במהלך המלחמה. דמותו של רוברטס, זה המיועד לתפוס את לוקאס לבסוף, מזכירה את זו של השוטר באד ווייט מ"סודות אל.איי", הדמות אתה פרץ קרואו לתודעה הרחבה.

גם לוקאס וגם רוברטס הם זאבים בודדים הסומכים בעירבון מוגבל מאוד על סביבתם, אך שמים את משפחתם ואת האינטגריטי שלהם לפני הכל. בסיס הסיפור של התסריטאי סטיבן זייליאן מרתק, בעיקר בהצבת המראה ההיסטורית מול העלילה, וההמחשה הצינית של החלום האמריקאי ושברו, אל מול האיוולת של מלחמת ויאטנם וממשל ניקסון. אך זייליאן וסקוט חוטאים שניהם באפס מקוריות כמעט בכל שאר המקומות.

"אמריקן גנגסטר" נראה כמו השבחה גנטית של סרטי מאפיה קלאסיים. זהו יציר כלאיים רווי הורמונים מלאכותיים, המרפרר לאינספור קלאסיקות קולנועיות, מההתנהלות החברתית שבסצינות הגדולות של "החבר'ה הטובים", סיפור עלייתו של בן המיעוטים לעושר בעזרת הסמים של "פני צלקת", השוטר הסבנטיזי שנלחם בשחיתות מ"סרפיקו" ו"הקשר הצרפתי" ועוד רבים וטובים.
 
יכול היה להיות השחור החדש. וושינגטון (יח"צ)
 יכול היה להיות השחור החדש. וושינגטון (יח"צ)   
דווקא בהקשר של "פני צלקת", סיפורו של לוקאס מאפשר פוטנציאל אדיר לקלאסיקה. אחרי הקובני, האיטלקי והיהודי, דמותו היתה יכולה להיות השחור החדש של סרטי הפשע, תרתי משמע. זה יכול היה להיות אפוס גנגסטרי שבמרכזו אדם שחור, נציג גאה לקהילה הנחשבת לתחתית שרשרת המזון בעולם הפשע, המלמד את המאפיוזה המסורתית פרק בהלכות עסקיות. אין נקודת פתיחה טובה מזו, הן ברמת הסיפור והן ברמת הליהוק (וושינגטון).

אבל במקום לייצר רגעים מונומנטליים, זייליאן וסקוט מסתפקים בקלישאות שחוקות של סרטי פשע, ומשפטים שכל שאיפתם היא להיחרט בזיכרון הסינפילי - אך הם מתפוגגים מגזע המוח מיד עם צאתך מהאולם. רוצים דוגמה? "This is my home. My country. Frank Lucas don't run from nobody. This is America". אכן, בעעע. העיסוק בקפיטליזם ב"אמריקן גנגסטר" מגיע מהמקום הנכון, כזה של בניית אמפתיה כלפי לוקאס, באמצעות דגשים על אמונתו בחלום האמריקאי. אך הסאבטקסט של החלום האמריקאי, הטמון בשם הסרט ומתגלם בדמותו של וושינגטון, מטופל באוזלת יד ובאופן קלישאתי להחריד, כמו בציטוט הנ"ל.
 
 

ניתן לו מועמדות שאי אפשר לסרב לה

אוסקר ראש? וושינגטון וסקוט (יח"צ)
 אוסקר ראש? וושינגטון וסקוט (יח"צ)   
ואולי הדבר המקומם ביותר ב"אמריקן גנגסטר", הוא היותו פוסטר מהלך למען עצמו ב"וראייטי". כאילו עצם עשייתו היא קמפיין אוסקר מוזמן מראש. סרטו של סקוט זועק "העלו אותי על במת האקדמיה", הצלולויד מזיע מרוב כמיהה לזהב של פברואר. משם הסרט, דרך אורכו ומבנהו האפוסי, ועד לתו האחרון בפסקול (שהוליד גם אלבום קונספט של ג'יי זי) - הכל נע בתפר שבין גרנדיוזי לפומפוזי. "גלדיאטור" פוגש את "הסנדק".

אין לי ספק ש"אמריקן גנגסטר" גם יהיה מהמובילים במועמדויות, מהטכניות לפסקול, לעריכה, ולצילום, לזייליאן המוערך והמקושר ממילא על התסריט, לוושינגטון ואולי גם לקרואו. וכן, כנראה גם לרידלי סקוט, המועמדות הכי פחות מוצדקת, שעשויה לרשום עוד זכייה מקוממת בדברי ימי האוסקר. חשבו על זה, עם כל הקריירה המפוקפקת אך מפוארת שלו, סקוט אינו מחזיק בפסלון (הוא היה מועמד שלוש פעמים), ולהוליווד יש חולשה לטייקונים מזדקנים ולרזומה עשיר.

וזה הזמן לעסוק שוב בדמותו הבעייתית של הבמאי הזה. כבר עשור וחצי, מאז "תלמה ולואיז", שהמחמאה הגדולה ביותר שניתן לתת לסקוט היא שהוא "יעיל", ויעיל זו מחמאה פושרת בלשון המעטה. במקומות בהם הכלים התקציביים או הסיפוריים מאפשרים לו מרווח מינמילי לפאשלה קולסאלית, הוא מוציא מזה מוצרים נסבלים ("ממלכת גן העדן") או טובים אפילו ("בלק הוק דאון"), אבל בשום אופן לא מעולים. אפשר להגדיר זאת כך: רידלי סקוט יודע לעשות סרטים ממש טוב, אבל לא יודע לעשות סרטים ממש טובים. אי אפשר שלא לצאת מאמריקן גנגסטר ולחוש בעיקר תחושת החמצה. יונה וולך הייתה אומרת על זה, "זה היה אצלו בידיים, והוא לא יכל לעשות כלום".

והערה הרבה פחות חשובה, אך בהחלט מטרידה, קשורה ליחסיו של סקוט עם הכוכב הכמעט-קבוע שלו, ראסל קרואו. קרואו הוא מעריץ של סקוט, והוא מרעיף עליו סופרלטיבים בעיניים מצועפות (עד כמה שלבהמה ניו-זילנדית יכולות להצטעף העיניים) בכל הזדמנות. זה נראה מתאים לדמותו המחוספסת והאטומה רגשית של הגלדיאטור הזה, שחקן שמאז "המקור", פסגת המשחק שלו, התערבבותו בעיר הסרטים משפיעה עליו נפשית לרעה כנראה. בכלל, אפשר לפתח תיאוריה משונה על יחסי אב-בן שבבסיסם הזדהותו של קרואו עם נפשו חסרת הרגש של סקוט, בשילוב השיבה בת שבעת העשורים של הבמאי. והנה לכם - גשם שחור בשתי נשמות תאומות. אך אחרי "שנה מופלאה" המחריד והפספוס הגדול בדמותו של ריצ'י רוברטס, קרואו צריך לעשות לעצמו טובה גדולה ולתפוס מרחק מאבא'לה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by