בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
כן המפקד! 

כן המפקד!

 
 
עמרי גרינברג

ישי אדר ו-Ak-Duck עשו ל"בופור" מה שג'יי-זי ניסה לעשות ל"אמריקן גנגסטר". עומרי גרינברג הכי מרוצה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
קלאסטרופוביה בסאונד. מתוך כרזת הסרט והפסקול
 קלאסטרופוביה בסאונד. מתוך כרזת הסרט והפסקול   
בסצינת המוזיקה המבעבעת של ישראל, יש כמה בועות שמבעבעות להן כבר הרבה-הרבה זמן, אבל איכשהו אינן זוכות לתשומת הלב המגיעה להן. שתיים מהבועות הללו התאחדו לצורך הוצאת הפסקול של הסרט "בופור": ישי אדר, מלחין הפסקול ואמן אוונגרד-אלקטרוני פורה שלנצח יקוטלג כיוצא נושאי המגבעת ו-Ak-Duck, הלייבל האלקטרוני הפורה והמתמיד, המוציא את הפסקול ולנצח יקוטלג כ"לייבל הירושלמי העצמאי שאינו FACT".

את הסרט נדמה שאין צורך להציג, אך לא נפספס הזדמנות כגון זו להציג בתמציתיות את פועלם המבורך של אק-דאק וישי אדר. אק-דאק הוא לייבל ירושלמי הפועל מתוך החנות-קפה-באר-חומוסיה "אוגנדה" ופעיל מאז 2001, עידן ועידנים במונחים של לייבלים עצמאיים בארץ. הלייבל הוציא מעל ל-20 אלבומים, הנעים בכל הכיוונים שמסביב ל"אלקטרוניקה". בין האמנים הבולטים בלייבל נמצאים Mule Driver, Rockstar Wannabe ו Digital_Me.

לישי אדר נתייחס תוך התעלמות אלגנטית מהלהקה ההיא, וזאת משום שהבנאדם היה עמוק באלקטרוניקה עוד לפני שאלוהים היה תקליטן ואפקס טווין היה פריט חובה בכל אוסף דיסקים. כבר בתחילת שנות התשעים הוא החל ליצור תחת מגוון שמות (בעיקר Oosh) ובקונסטלציות אמנותיות ואוונגרדיות, כגון מוזיקה לתערוכות. אדר היה במידת מה חלק מהלייבל האגדי FACT, ובהחלט מעניין כאן החיבור בין אגדות תרבות-שוליים ירושלמית השונות - נושאי המגבעת, פאקט ואק-דאק - כשאדר הוא אחד מהחוטים המקשרים ביניהם. עוד על כך אולי בפעם אחרת.
 

הפסקול כאנלוגיה למציאות

 
בניגוד למצופה מסרט מגודל תקציב ושובר קופות שכזה, לא תמצאו בפסקול שלו המנוני פופ כגון "שתי אצבעות מצידון" או מוסיקת פסקולים פומפוזית ובנאלית. אדר הלך על קו של אלקטרוניקה מינימלית המספקת מעין "שטיח" רציף של סאונד, ללא מקצבים או יציאה מהתבנית המאוד ברורה מצד אחד, והמאוד מופשטת מצד שני. אדר יצר כאן תבנית בה סאונדים רפטטיבים נכנסים ויוצאים, מהדהדים ונקטעים ללא כל "עוגן" לו האוזן - לפחות זו שאינה מורגלת בניסיוניות מוסיקליים שכאלה - ממתינה.

הבחירה בישי אדר כמלחין הפסקול מעידה בראש ובראשונה על אומץ ויושרה אמנותית של יוצרי הסרט. במקום ללכת על פסקול מלא בשטיקים לעוסים (ובשטיקים לעוסים אני כולל גם יוצרים מוערכים כגון אבי בללי ושם-טוב לוי שכל סרט שני בארץ מתהדר בפסקול שלהם) נראה שהיוצרים חיפשו אמן שיצליח להבליט בעזרת הפסקול תימות מן הסרט.

אדר מצליח במשימה זו, ובענק: "בופור" במהותו מהווה מעין אנלוגיה למציאות הישראלית, מציאות המתקיימת בשטח מינימלי ומוקף אויבים, בניסיונות לאזן בין שמירה על המעט שיש לבין שמירה על אמות מידה מערביות של מוסר, במאמצים לחוות רגעי שמחה כשברקע רעשי מלחמה. במציאות שכזו מהדהדים באופן תמידי קולות מאיימים המזכירים לנו עד כמה הפכפכה הקרקע עליה אנו עומדים, עד כמה הקירות מסביבנו מטים ליפול.

אדר מצליח בעדינות יפיפייה ומאיימת ליצור פסקול שגם בניתוק מן הסרט מעביר את התחושה המאיימת הזו, את השבריריות הקיומית. נסו לתת לפסקול לעטוף אתכם במהלך האזנה מרוכזת - אני נשאבתי לתוכו ולפתע החדר הפך ממקום של בטחון ושלווה למקום זר ומנוכר, מקום בו מכל פינה עשוי לזנק דבר מה שיקטע את מסלול החיים הרגיל.

נדיר עד מאוד שאלבום מצליח ליצור חוויית האזנה שכזו, בה ההשפעה שלו על המאזין היא מוחלטת. נדיר עוד יותר שהדבר נעשה באמצעות אלקטרוניקה מינימליסטית שכזו, שלעתים קרובות עולה על העצבים ביומרנותה. כל זה מתרחש באלבום שהוא יצירה אמנותית שלמה ומרגשת, העומדת כיצירה בפני עצמה גם במנותק מן הסרט.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by