בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
עד מתי רשעים יעלוזו? 
 
 כיף להיות עשיר. בית החוף של דונה וקלי   
 
איתי בנר

למרות שגם הוא שכיר עני, איתי בנר מעדיף ללקלק לעשירים, ומבקש משלי יחימוביץ' לסתום את הפה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
באחד הפרקים האחרונים של הסדרה "מיי פירסט סוני", יושב הגיבור יורם חטב ומשוחח עם ניצולת שואה שאת סיפורה האישי הוא מתעד, על פי בקשתה. היא מספרת לו על בעלה, שלא היה מעוניין שהאוצר המשפחתי ייפול לידי זרים, ועל כן הטמין אותו ביער סמוך לעיר וילנה. "כי אתה יודע מה הייתה התורה של הבולשביקים", אמרה האישה, "לקחת מאלה שיש להם - כדי שלאף אחד לא יהיה שום דבר".

ערכי ה"רובין-הודיות" ששלי יחימוביץ' נותנת להם במה בפינות "גילוי דעת" ביומן החדשות השבועי של ערוץ 2 בימי שישי בערב, הם כבר מזמן חלק מכרטיס הביקור העיתונאי שלה, שמקדש את הערכים של הדאגה למחסורם ולרווחתם של הנזקקים, החלשים והמושתקים. על כל אלה, יש לשבח את יחימוביץ', שכן השמעת קולם של חסרי הקול היא מחובותיו הבסיסיות של העיתונאי.

אבל בה בעת, מחוייב העיתונאי לשמירה על איזון, על כבוד האדם באשר הוא, ועל זכותו לפרטיות ולשם טוב. כל אלה הן זכויות בסיסיות של האדם, לא כל שכן אזרח במדינה דמוקרטית. ובשמירה על אלה, חוטאת יחימוביץ' באופן תכוף מדי בפינתה השבועית, כאשר במקרים רבים מדי היא מזהה את העושר ואת השררה עם שחיתות, רוע ואטימות. לא מעטים המקרים שבהם קיימת הקבלה כזו, אבל אלה קיימות בכל שכבה משכבות העם.

בדיוק על הנקודה הזו יצא קצפו של איש יחסי הציבור רני רהב, שהביא אותו לפרסם את המכתב הגלוי, בן 34 הסעיפים, שכתב לשלי יחימוביץ' (עם העתקים ל-500 מראשי המשק והתקשורת). רהב הוא בעליו של משרד יחסי הציבור הגדול ביותר בישראל, שבין לקוחותיו נמנים "אל-על", "עלית", "שטראוס", "דובק", רשת "אפרופו", ורבים אחרים - כולל כמובן, "אריסון השקעות".

במכתבו, מכנה רהב את יחימוביץ' "אישה רעה" (ס' 2), ואנשים כמוה הוא מכנה "רשעים, רשעים, רשעים" (ס' 13). בסעיף 12 הלאקוני הוא פשוט קורא לה "לכי מפה", בסעיף 22 "תתביישי לך". עם פנינים כאלה משולבות בטקסט, ניתן להבין את התגובה של חברת החדשות שלפיה "הדברים הפתטיים של היחצ"ן מטעם הגברת אריסון אינם ראויים לתגובה". אבל חברת החדשות עשתה לעצמה חיים קלים, בין השאר בגלל שרהב הרים לה לנגיחה.

הלשון התקיפה של רהב, שהזכירה לי מעמדים היסטוריים שלקחו בהם חלק גדולי תורה כגון הרב עובדיה והרב ניצן חן, הסיטה את תשומת הלב מהביקורת הלגיטימית שהובעה במכתב של רהב, שעליה יחימוביץ' טרם הגיבה באופן אישי (בעצם, במקומה גם אני לא הייתי מגיב).
 

החברה מתייחסת בצורה מגעילה וצבועה לעשירים שלה

בפעם האחרונה שעיינתי בספר חוקים כלשהו, לא זיהיתי סעיף בחוק העונשין הקובע עונש מאסר לעשיר, מפני שהוא עשיר. יתרה מזאת, הצורה הפופוליסטית והמתלהמת שבה מתייחסים יחימוביץ' ופובליציסטים אחרים השותפים לאותו הקו אל העשירון העליון - יצאה גם לי כבר מכל החורים. לקומוניזם נתנו כבר את הצ'אנס שלו, וראינו שבשורות גדולות לא יצאו ממנו.

החברה (ולא רק בישראל) מתייחסת בצורה מגעילה וצבועה לעשירים שלה: נהוג לחשוב על עשירים כמי שנוהגים להתבדל ולהעביר את זמנם בקרב עשירים אחרים, מבלי לבוא במגע עם "פשוטי העם". זו הרי שטות, כיוון שכל אחד מאיתנו מעדיף את חברת אלה שדומים לו, וכל מי שסבור אחרת, הוא עובד סוציאלי וורקוהוליק.

לא זו בלבד שאנחנו תופסים את העשירים כסנובים שאנחנו לא מכנה משותף חברתי עימם, לא נפסיד הזדמנות לבקש מהם תרומות ומעשרות לטובת עמותות צדקה וגופי תרבות כאלה ואחרים.

גם בין העשירים אנחנו מבחינים הבחנות: יש את אלה שנולדו עם כפית-הכסף בפה, וירשו את ההון שלהם. באלה אנחנו מזלזלים, הם הרי לא עשו כלום כדי להיות ראויים לכסף הזה; יש את אלה שעמלו רבות כדי להשיג את הכסף הזה (רני רהב, למשל, הוא איש כזה, אבל בעצם גם שרי אריסון לא מתבטלת). גם באלה אנחנו מזלזלים - אלה הם ה"נובו-רישים", המתעשרים החדשים. אלה שפעם היו איתנו וחצו את הקווים; ויש כמובן את אלה שזכו בלוטו או משהו מעין זה - באלה אנחנו סתם מקנאים, ומחכים לרגע שבו יהיה כתוב בעיתון שהם איבדו את כל הכסף, עדיף בהימורים או בשתייה, ויחד איתו גם את כל המשפחה ואת המעט כסף שהיה להם קודם.

עשירים גם איבדו, כנראה, את הזכות לפעול על פי הרגש. הרי להומלס המצולם מלקט מזון מפחי הזבל, מותר לבכות - הוא בן-אדם, וזה אנושי. אבל העשירה שתפעל כנגד גוף שמנסה להשחיר את פניה - זה כבר לא. היא לא בן-אדם, לפחות לא אחת עם רגשות. חוץ מזה - היא הייתה צריכה כבר להתרגל, במעמדה כבר השחירו, משחירים וישחירו את פניה השכם והערב.

מעבר לרגש, לעשירים כבר אין זכות לנהל את עסקיהם הפרטיים כפי שהם רואים לנכון. כל עוד יש להם כסף לקיים את המפעל ולפרנס משפחות - ניחא. אבל ברגע שיחליטו שהם צריכים לקצץ או להבריא - ישר יצליף בהם עמיר פרץ עם השפם שלו. אותו עמיר פרץ, העומד בראש אחד הגופים המסואבים ביותר במדינה, עם מוסר התשלומים המקרטע, הגירעון הענק וסכנת פשיטת הרגל המרחפת מעל.

יש כמה קלישאות על כסף, שראוי שכולנו נזכור: "כסף מסובב את העולם", "כסף הולך לכסף", ו"כסף לא גדל על עצים". כולן חכמות, כולן נבונות, כולן מכילות את התורה על רגל אחת, גם אם הן אינן נעימות. אבל הזכות לקיים חיי עושר אינה צריכה להיות תלויה בדבר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by