בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
האיש שלא היה שם 

האיש שלא היה שם

 
 
עמרי גרינברג

עמרי גרינברג חושב שלמרות המלודיות המעודנות, האלבום של האקס-רוקר טל שגב, חסר ברק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אקס-איכות. טל שגב (יח"צ)
 אקס-איכות. טל שגב (יח"צ)   
טל שגב מהווה אתגר ייחודי למבקר מוסיקה. בתחילת הקריירה שלו הוא חבר למה שניתן לכנות "סצינת הרוק התל-אביבית", כשניגן (על קלידים) עם מוניקה סקס, ירמי קפלן, נעליים ועוד והספיק גם להפיק את "עבדים" הלהיט של סחרוף, יחד עם חברו פיטר רוט (שהוא היחידי מהברנז'ה הזו שעדיין מנגן עם שגב באלבומו האחרון).

החיבור הזה יצר אצל ה"קהל" וה"מבקרים" מעין ציפייה ששגב ימשוך לכיוון הרוקיסטי-המחוספס, ציפייה מוטעית למדי בהתחשב בכך שבסופו של דבר שגב משך באלבומים שלו לכיוון של שלמה ובן ארצי, גם אתם עבד, דהיינו: רוק-יענו-מתוחכם-ועמוק-לכל המשפחה, או במילים אחרות - רוק-פופ. אין כל רע בכיוון הזה, אבל כשהוא בא ממוסיקאי שלרגע יצר רושם שזה לא יהיה הכיוון אליו ילך, זה גורם לבלבול הן אצל הקהל והן אצל המבקרים.

גם אם אנטרל את הבלבול הזה בניסיון לבקר את האלבום החדש של שגב, "יום אחרון", אני עדיין בעצם די חסר אונים מולו כמבקר. במידה והייתי אך ורק מאזין לו (ולא נדרש לכתוב עליו ביקורת) ומישהו ברחוב היה שואל אותי מה דעתי על שגב ועל האלבום הזה, הייתי עונה לו בפשטות ש"אין לו את זה". אבל עבור מבקר, המשימה מורכבת יותר.
 

אין לו את זה

 
זה באמת לא שהאלבום הזה גרוע, כי הוא לא. ההחלטה של שגב לעבוד עם יעקב למאי (שעבד בעבר עם פבלו רוזנברג, אייל גולן ועוד רבים אחרים ששונים מאוד מהתדמית של שגב) דווקא חכמה - ההפקה באלבום באמת מצוינת והקול של שגב נשמע הרבה יותר חזק ויציב מבעבר. גם זה שאבי גואטה (המנהל של שרית חדד) הוא המנהל של שגב לא משנה כלל, גם לא זה שכתוב בס"ד על העטיפה (ישנן עוד אינדיקציות ל"התחזקות" של שגב, הפזורות באלבום).

זה גם לא באמת משנה שהאירוחים של הזמרים השונים מיותרים (ארקדי דוכין ובמיוחד מוש בן ארי) ואפשר אפילו להחליק את שני השירים הממש גרועים שאיכשהו נכנסו לאלבום ("הכי יפה" שנשמע כמו וריאציה חסרת מודעות והומור ל"הכי יפה בעולם" החינני של מאור כהן, שיר בו ניגן שגב למרבה האירוניה, ו"סקסי" המביך). כל אלו עדיין לא מכסים על העובדה שלשגב יש כשרון המתבטא במלודיות מעודנות, מתוחכמות במידה והרמוניות, תחום בו שגב מאז ומתמיד הצטיין.
 
כל הדברים הללו, החיוביים והשליליים, נמצאים במכביר באלבום הזה. התוצאה היא אלבום שהוא לא טוב ולא רע, אלא פשוט אלבום ש"אין לו את זה". הוא אפילו לא חסר טעם ומיותר, מדובר באלבום שחסר מצד אחד את התעוזה האמנותית ו/או הברק המסחרי שיכולים להזיז אותו (לטוב ולרע) מעמדת ה"אין לו את זה".

הרגע היחיד בו לשגב כן יש משהו, הוא בסוף השיר "רק עוד דקה". את המשפט החותם את השיר, "עם הסוף, שהכל זמני, שכולנו נמות, עוד לא השלמתי", שר-מדקלם שגב קצת מחוץ לקצב, בעדינות וברגש שחודרים לרגע את חומת הסתמיות המקיפה את האלבום. הכנות החודרת, החוסר המוחלט ביומרה והיציאה מהשבלונות הבינוניות ששגב חוזר עליהן מוליכות לרגע אחד בודד של נשגבות המתעלה גבוה-גבוה מעל לשאר האלבום הזה.

אלא שדווקא הנוכחות של רגע אדיר בודד זה גורמת לשאר האלבום להיות מדכדך הרבה יותר: הוא מראה שכששגב מתפרק ומישיר עיניים אל עבר מה שחשוב באמת, מילים נוקבות ורגישות ויצירתיות מוסיקלית-הפקתית - הכל מסתדר נהדר, ואז נעלם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by