בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אבאניבי עובורבך דיבין טובוב 
 
 עטיפת ``הזמן מזיע``. תקשיבו קצת למילים   
 
דביר וולק

דביר וולק מבין כמעט את כל מה שקוב צועק. ואתם?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"אני רוצה להיות פרסומאי. אני רוצה להיות קופירייטרית. אני רוצה להיות איש תקשורת ולהתעסק ב... תקשורת. אני רוצה להיות מעצבת פנים. אני רוצה להיות בערוץ הילדים" (קוב, "מגניב")


נורא ניסיתי לשמוע את התקליט של קוב ברצף. ממש ניסיתי לשים אוזניות, לעצום עיניים, להתרכז, לא לתת לאף אחד להפריע לי ולשמוע תקליט מהתחלה ועד הסוף. אבל לא יכולתי. לא יכולתי כי אין זמן, כי צריך להספיק, וצריך לעבוד כל הזמן, ואי-מייל, וטלפון, ופלאפון, ומסנג'ר - ובכלל, מי יש לו סבלנות לשמוע אלבום שלם ברצף היום? בחיאת, מורידים שני שירים בקאזאה, מבינים את הפרינציפ וסוגרים עניין.

אבל לתקליט של קוב כדאי להקשיב. כדאי לקחת אותו, ולשים אותו בדיסקמן ולהסתובב איתו כמה ימים, ולהקדיש לו תשומת לב ולנסות לעצור שניה ולהקשיב למילים. קודם כל כי זה תקליט די טוב, שזה די הרבה היום, אבל לזה נגיע עוד מעט. אבל צריך להקשיב לו גם בגלל שלקוב היה חשוב מאוד להגיע לצעוק את מה שהיה לו לצעוק.

קוב הוא בכלל עורך דין (כמה אירוני - הוא מתמחה בזכויות יוצרים) - מה הוא צריך את הגרושים שמרוויחים ממוסיקה בארץ, או את התהילה המפוקפקת שיש לכוכבים המקומיים? איכשהו אני חושב שהיו לקוב מניעים קצת יותר נעלים לעשות את התקליט הזה, פרט לרצון להיות כוכב רוק או להיות מושמע בגלגלצ. והוא עשה את התקליט במשך שנים, בחלקו הגדול מכיסו הפרטי, בזמנו הפנוי, בהמון אולפנים, עם המון מוסיקאים. וצריך להגיד לו תודה שלא התייאש בדרך.

ובדיוק על זה קוב מדבר בתקליט שלו. על הפשרות המבעסות שעושים ילדים מזדקנים שרוצים להיות כוכבי רוק ולצעוק את מה שמציק להם, אבל גומרים בתור עורכי דין או אנשי היי-טק, מנסים לבעוט קצת לנוכח ההיסחפות בזרם הבוץ העכור שסוחף ישר לתרדמה הבורגנית של נמנום נעים מול הטלוויזיה בערב אחרי העבודה. "מה על חלומותי, אם כבר הכל נכתב / איך נער יתפכח מדרישות אחיו / כשסם ההרדמה את התקופה מכתיב / אל מול מזבח הממון העקרונות מקריב", אומר קוב ב"כמעט 2000". אם אתם בסביבות הגיל שלו, ועוד יש לכם חלומות, נראה לי שאתם יודעים בדיוק על מה הוא מדבר.

ויצא לו תקליט לא רע בכלל. לא יצירת מופת, אבל בהחלט תקליט טוב. הטקסטים החותכים הם הצד החזק שלו, והם מוגשים על לחנים לא מתחנפים מדי אבל גם לא מאתגרים מדי. השירות של קוב עולות לגבוהים שמזכירים את יוסי בבליקי, ויורדות לנמוכים של ברי סחרוף, ולמרות שכל הזמן נדמה שכבר שמעתם את הקול שלו, הוא עדיין מצליח להישמע רענן ובוגר מספיק.

גם הסאונד נשמע טיפה מוכר מאיפשהו. ההפקה המוסיקלית (של קוב וטל טרייביש) סבירה ונקיה, נעה בין אקוסטי לרוק, עם נגיעות אלקטרוניות ברוח התקופה וחפה מסולואי גיטרות לשמחת כולם. אבל דווקא פה אפשר היה להשקיע עוד קצת דמיון וביצים בשביל להגיע לסאונד באמת מיוחד. אבל זה, כידוע לכם, כבר לא היה עובר רדיו בארצנו צרת המוחין.

יש לתקליט את הרגעים היותר חזקים שלו - שיר הפתיחה "זה הזמן להתעורר" (שאתם יכולים להוריד כאן), "הזמן מזיע" המשובח, "מגניב", שנשמע קצת אחרת משאר האלבום, "לא יכול להיות יותר משוגע" המרגש, ועוד כמה. דווקא החלקים הרועשים יותר של התקליט פחות חזקים. קוב צועק הכי חזק כשהוא צועק בשקט. דווקא הסינגלים "אדיש" ו"אבניבי" פחות תפסו אותי. אבל אולי זה רק אני?

אם לא היינו במדינה כל כך קטנה ופרובינציאלית, קוב היה יכול להפוך את עריכת הדין לתחביב ולהפוך למוסיקאי במשרה מלאה. הוא הרוויח את זה ביושר עם תקליט ראשון כזה. אבל סביר יותר להניח שהוא יצטרך להמשיך לעבוד בעבודה של מבוגרים ולהופיע בבתי קפה, גם אחרי שהצליח להגיע לרדיו. כל עוד הוא ימשיך לעשות מוסיקה במקום להירדם על הספה מול הטלוויזיה בסוף יום עבודה, אנחנו נרוויח.

_____________________________
קוב: הזמן מזיע (קוצ'י רקורדס/הד ארצי)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by