בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תענוגות ידועים 
 
 ג`וי דיוויז`ן, פאריס 1979 (צילום: פייר-רן וורנס)   
 
גדי ברינקר

גדי ברינקר, מעריץ ופילוסוף, מביא את ההיסטוריה המקוצרת של ג'וי דיוויז'ן, הלהקה שהצליחה לעשות את המוסיקה אחרת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
איאן קרטיס בהופעה (צילום: פיליפ קארלי)
 איאן קרטיס בהופעה (צילום: פיליפ קארלי)   
משהו התבשל במנצ`סטר של סוף שנות השבעים, אחרי שהפאנק המטופש הראה לכולם שאפשר להתבטא בלי לעשות תואר מתקדם בטכניקת נגינה. קונצרטים - אם אפשר לקרוא להם ככה - של הסקס פיסטולז, של הבאזקוקס המקומיים, של Slaughter and the dogs ושל עוד להקות שחגגו סביבם, פחות ידועות, כמו Ed banger and the nosebleeds. ביחד עם הפאנקיסטים המוקדמים, ובמידה רבה בהשראתם (למצער) החלו להופיע גם להקות שאחר כך ישויכו לניו וייב, או פוסט-פאנק, כמו The fall המצויינים של מארק אי. סמית`, וכמובן, נושא הרשימה, joy division, שהיו ידועים במשך התקופה המוקדמת - בה נשמעו באופן די מבהיל וחסר השראה כמו עוד להקת פאנק אחת מאלף (למרות שחדי אוזן יכלו לחוש במשהו אחר) - כ-Warsaw.

מכל הג'מעה הזו יצאו הרבה ספינות דגל של אנגליה של שנות השמונים (וכן, נכון, אני יודע ש- unknown pleasures יצא ב-'79): סטיבן פטריק מוריסי, למשל (שכבחור צעיר שלח לטוני ווילסון אלבום של הניו יורק דולז וביקש לשמוע יותר דברים בסגנון), הסתובב בחוגים האלה ואף כתב עליהם לעיתונות רוק במשך תקופה מסויימת, לפני שפגש את ג`וני מאר והשאר נרשם בהיסטוריה וכו` וכו`. אבל אם הסמית'ס יגדלו לתפוס את מקום הרומנטיקה המלנכולית, הרכה, האבודה והמבולבלת מינית של אנגליה של אותה התקופה, לג'וי דיוויז'ן יוחד מקום אחר, בריטי לא פחות.

מספר צירופי מקרים הולידו בסופו של דבר את אחת הלהקות היותר אפלות ומצויינות שיצאו מעולם הרוק. זו דעתי, כמובן, אך מעטים המקרים בהם הקונצנזוס הוא כה גדול. טוני ווילסון, מפיק טלוויזיה מצליח וחלקלק למדי - סך הכל יאפי די נאלח במונחים של היום - התגלה כאדם ענק: החזון שלו להקים את הלייבל Factory (השם אומץ אחרי שנצפה באיזה שלט סתמי), הכספים שהוציא באומץ על ה-Factory sampler המיתולוגי (5,000 פאונד שאמא שלו נתנה לו או משהו) והאמונה המטורפת בלהקות שלו [הוא התבטא לפחות לגבי שלוש להקות פאקטורי שונות שהן הלהקות (או אלבומים) הגדולים בתבל - durutti column, joy division, a certain ratio).

ווילסון ופיטר הוק החלו את חייהם בסאלפורד, עיירת פועלים קשת יום ליד מנצ`סטר. ווילסון, שהיה בן למשפחה בעלת חנות טבק מלאת חיים, פרץ לקריירה טלוויזיונית מצליחה (שבין השאר כללה גם תוכנית על רוק`נ`רול - pub rock שווילסון שנא). הוק, שהוריו התגרשו בגיל צעיר, שהה מספר שנים בג`מייקה (אביו החורג קיבל שם עבודה) וכשחזר לסאלפורד פגש את ברני - שזוכר את השכונה בה גדל כמקום די מזעזע, נוף תעשייתי וכו`. יום אחרי אחד הגיגים של הפיסטולז קנה לעצמו הוק גיטרת באס צנועה למדי, וביחד עם ברני (על גיטרה) החלו לבלות שעות בנגינה יחדיו.
 

ילד מוזר, אך פופולרי

איאן קרטיס וברנרד סאמנר (צילום: פייר-רן וורנס)
 איאן קרטיס וברנרד סאמנר (צילום: פייר-רן וורנס)   
איאן קרטיס, בינתיים, היה ילד קצת מוזר אבל כנראה די פופולרי. הוא מאוד אהב מוסיקה, וכשיצא לו לפגוש את סטיב שלי מהבאזקוקס הוא ממש התרגש. הטעם שלו היה די מיוחד - "Third annual report" של Throbbing Gristle היה מהדברים האהובים עליו באותה התקופה, ובמובן זה זה בטח תרם רבות להתפתחות היותר מאוחרת של האגדה (כשהוק וסאמנר למשל היו מקשיבים לכל מיני דברים יותר קונבנציונליים כמו לד זפלין). קרטיס גם התעניין בנאציזם ומיני דברים חולים אחרים, אך היו בו גם צדדים מלאי חמלה; הוא עבד למען נזקקים, הצטיין והיה כנראה בעל אמפתיה רבה למצוקות העולם. הוא נשא לאישה את דבורה ואפילו הביאו תינוקת לעולם, נטלי. קרטיס התאבד ב-18 במאי, 1980.

Spiral Scratch של הבאזקוקס, אחת הלהקות המרכזיות שעל ברכיהן יגדלו המנצ`סטרים הצעירים, הופק על ידי מרטין זירו, הלא הוא מרטין האנט, שיותר מאוחר יפיק את ג`וי דיוויז`ן. איש מוזר, "artistically unhinged, distinctly hippyish", אגדה לא נורמלית שרבים רואים בה עד היום את התגלמות הגאונות המוסיקלית של הסצנה המנצ`סטרית (הוא מת ב-91, וסמים היו קשורים לזה כמובן).

ההתחלה, כמו הרבה התחלות, היתה בעייתית. Warsaw (אולי על שם שיר של בואי, לא בטוח), עדיין בלי המתופף סטיב מוריס - המתופף הנוירוטי שעשה את ג`וי דיוויז`ן ביחד עם שלושת החבר`ה - הופיעה ביחד עם עוד להקות (באזקוקס בסוף הערב) ב-electric circus, במאי 77'. מי שמכיר את ההקלטות ההן יודע שהם יותר מדי פאנקיים, פחות מדי ג`וי דיוויז`ניים, ובכלל, לא ממש מוצלחים, למרות שניצוצות של מה שיבוא מאוחר יותר וישנה את ההסטוריה של הרוק (ומאוחר יותר, בדמות ניו אורדר, של הפופ) יכלו חדי אוזן לגלות עוד בהתחלה (פול מורלי מה-NME, השתמש בביטוי 'twinkling evil charm' וכתב שיש ביניהם ללהקות הצעירות האחרות 'elusive spark of dissimilarity').

דמות חשובה נוספת שנכחה בסצינה: רוב גרטון - האיש, שעבד ונראה כסוכן ביטוח, שהכיר את הרוק רק כשנה או שתיים לפני פריחת הפאנק, היה (כמובן) בכל זאת פסיכי אמיתי מתחת לחזות הצנועה, וגם ניחן באהבה גדולה מאוד למוסיקה, שגרמה לו לתרום כסף ל-Slaughter and the dogs כדי לממן להם דלק ואת הסינגל הראשון, חלקית. אחר כך התעסק בפאנזינים, נהיה DJ ולבסוף המנהל של ג`וי דיוויז`ן.
 

תלייה לצלילי איגי פופ

עטיפת Unknown Pleasures
 עטיפת Unknown Pleasures   
לא לגמרי ברור איך הפכו Warsaw הפאנקיסטיים, עם כל הניצוץ שהיה בהם, לג'וי דיוויז'ן. סך הכל, הם כמעט ולא הקליטו שום דבר בשנתיים-שלוש שקדמו לצאת "Unknown pleasures". ה-EP הגס והפאתטי למדי מ-78', Ideal of Living והקטעים שלהם בפאקטורי סאמפלר היו פחות או יותר כל מה שרמז לבאות תחת השם ג`וי דיוויז`ן, עם המתופף סטיב מוריס. מעטים היו האנשים שהצליחו לאבחן משהו אחר בלהקה הזו, אחת מעשרות אם לא מאות שיצאו ממנצ`סטר שמיד בסופו של גל הפאנק. ה-factory sampler, לעומת זאת, שיצא במעבר בין 78' ל-79', באופן סמלי למדי, כלל שני קטעים שחשפו את המעבר בין ג`וי דיוויז`ן היותר קצבית ואגרסיבית לפאר של האלבום הראשון.

ווילסון כל כך התלהב ממה שקלט מהם, למרות הכל, שהוא שכר שלושה שבועות שלמים באולפני סטרוברי, והוציא על האלבום כמות כסף אדירה במונחים של מה שהיה לו אז (וזניחה במונחים של חברות התקליטים הגדולות). מרטין האנט התגייס למאמץ, ותרם המון לאלבום, יותר משנהוג לתת קרדיט למפיק, בוודאי בתקופה ההיא.

איאן קרטיס, בן יחיד שמתואר בכתובים כילד די יצירתי, מופרע קצת, מופנם וחברתי לחילופין, אינטרוספקטיבי וחובב רוק'נ'רול מושבע, אפילפט שמצבו הלך והחריף, התחתן עם דבורה בגיל צעיר, וחי למעשה חיים משונים למדי. עובד עבודות יומיות שונות, חלקן בכל מיני שירותים קהילתיים למיניהם, מתיישב בתוך בית משפחתי, מתייצב לכאורה; הבת של הזוג, נטלי, נולדה קצת לפני צאת האלבום הראשון, ובכל זאת... פורש לחדר, עם קופסת סיגריות ונייר עליו הוא רושם שירים מנוכרים, רליגיוזיים במידת מה, רדופים, לא מהעולם הזה... קורא ספרים משונים, מתעניין במקומות שזרים לגמרי לקיום הפשוט יחסית והחיובי של אשתו... הטקסטים של אלבום הבכורה של הלהקה רמזו באופן כל כך ברור על הנטיות האובדניות של איאן, שקשה להבין איך המשיכה הקבוצה הקטנה שסביבו לגייס אותו ללחץ האדיר שהחל להצטבר להם עם הכתפיים, במיוחד כשמספר מבקרי רוק בולטים התחילו כבר להבין את גודל ההישג.

כשתלה את עצמו, לצלילי "The idiot" של איגי פופ ועם סרט של וורנר הרצוג ברקע (הסרט הוא החלק הפחות ידוע וכנראה הפחות ודאי של האירוע הזה), היה זה מספר ימים לפני שהלהקה היתה אמורה לצאת לסבב ההופעות הראשון שלה בארה"ב, התלקחות של התלהבות מובנת למדי אם מתחשבים בעוצמה המרוסנת ובתהילה המוצדקת לה זכה האלבום הראשון.
 
 

הדרך לשירותים ובחזרה

מרטין האנט. רכיב מפתח
 מרטין האנט. רכיב מפתח   
לכתוב על "Unknown pleasures" זו כבר קלישאה שחוקה בקרב מבקרי רוק. עוד כשיצא, ב-79', התחרו הכותבים ביניהם על סופרלטיבים, רובם, באופן מובן, לקוחים מעולם שמות התואר האפלים, העמוקים, החודרניים. מה שפחות ידוע, ועם זאת לא פחות חשוב, הוא שהמגע של מרטין האנט היה רכיב מפתח בגדולתו של האלבום. הגאונות היתה שם מלכתחילה, ללא ספק, אבל היא עוד היתה שרויה בתוך ענן שדמה קצת יותר מדי לוייבז המטופשים שליוו את החבורה בשנות העשרים המוקדמות לחייהם.

האנט לקח את האלבום הזה וזיכך אותו באופן מדוייק, מרסן את העוצמה והאפילה לצליל מלוכלך מעט ומדוייק מאוד, חותך בבשר בכח שלו, אבל חתך עמוק שעומד במבחן הזמן, רחוק שנות אור מהברוטאליות האקצהביסיוניסטית שליוותה את עולם הפאנק ואת דעיכתו העלובה. הסאונד הגרום הזה הפריע לפיט וברנרד; הם חשבו שאיבדו את החיים שהיו בלהקה, אבל האנט, כמו גאון אמיתי, ניפנף אותם מהסטודיו שלו, עבד בעיקר בשעות מגוחכות והוריד את טמפרטורת המיזוג לרמה כזו שהפכה את פיטר הוק, היחיד שיכול היה להגיע עם רכב באותן שעות, לכהה חושים וצייתן.

האנט - במודע או בעקיפין, או בכל גוון של מודעות באמצע - הבליט את איאן קרטיס ואת העוצמה הטראגית המטאפיזית והכל כך כנה שהאיש שיגר לתוך היצירה של ג`וי דיוויז`ן. ענן הגיטרות פוזר בעיקרו, הבאס יצא לקדמת הבמה והוביל לאגדה לפיה הוק הוא מהבאסיסטים היחידים בתולדות הרוק שידעו להשתמש בכלי כגיטרה. הכי חשוב, אולי, היה מה שהאנט יצר מהסאונד של התופים, באחד מהאקטים האגדתיים ביותר בתעשיית ההפקה המנצ`סטרית ובכלל. התופים, אחרי שהאנט הורה למוריס לפרק אותם לגורמים ולהרכיבם מחדש, כמעט וסורסו באמצעות דיליי כל כך קצר שכמעט ואי אפשר היה להרגיש בו, אבל החניקה המדומה הזו הפכה את הכח של "Unknown pleasures" ליותר חודרני, יותר עומד במבחן הזמן (וגם, וסלחו לי על המפולת הרגשית, הנצח). השמועה מספרת שהסאונד שלהם נשלח לשירותים ונאסף משם בחזרה, אבל בין אם אמת בשמועה ובין אם לאו, הצליל עדיין פלאי.

יש לי וידוי. עם כל הכבוד העצום שלי לאלבום הזה, לא שמעתי אותו מההתחלה עד הסוף יותר מעשרים פעמים, אני מאמין. איכשהו, הוא קשה מדי, ופרט לנגיעות מאוד בודדות (כמו טאצ` באס מגניב פה ושם ו"New dawn fades", אולי השיר האהוב עלי ביותר שלהם) הוא קשה להאזנה, חותך בלי ללטף. יותר מזה, אני בקושי מסוגל להבחין בין השירים. הם שונים, כמובן, אבל בכל זאת הם יוצאים פחות או יותר מאותו מקום, וההפקה הופכת את הסאונד שלהם לגרום במידה דומה, מיוסר ומייסר. מה שכן, וזו תכונה שמאפיינת אלבומים גדולים באמת, הוא לא מאבד ולו מעט מהעוצמה שלו עם האזנות חוזרות. להיפך. הרוב המכריע של מוסיקת הרוק והפופ נעשה לפי נוסחא, לפי רפליקות חסרות נוכחות ממשית של כנות, מקוריות ואישיות. ג`וי דיוויז`ן נמצאים בצד השני של הספקטרום, וכמו שקוטנר אמר פעם על האלבום של ריד וקייל לזכרו של וורהול, יש פה חותם איכותי שאינו ניתן לקרצוף (או משהו בסגנון). יכולת העמידה של האלבום הזה הופכת אותו לאחד המועמדים הרציניים לאלבום העשור של שנות השמונים, העשור אליו הוא שייך רוחנית, גם אם לא ממש טמפורלית (החמצה של כחצי שנה).
 

סיגריות חזקות, דיסוציאציה חריפה

 
לצד ההפקה המרוסנת והמזככת, ליין הבאס המפורסם של הוקי, התופים בעלי האגרסיה העצורה והגיטרה שמככבת לרגעים, לצד העטיפה שעיצב פיטר סאוויל, שמורכבת מתמונה של גרף פעימות פולסאר (כוכב קטן ומאוד דחוס, שלכן מסתובב ומנפק אותות במחזוריות מדוייקת ביותר) הקול והטקסטים של קרטיס הם שעושים את "Unknown pleasures". על הקול שלו דובר לא אחת, רדוף ושמיימי במובן הבכלל לא קטיפתי של המילה, תהומי. אפילו אושיית המיינסטרים החביבה למחצה והבלתי-מזיקה למדי בונו, התבטא שקרטיס נשמע כמו אל, או משהו בסגנון. והטקסטים... אחד הפורטרטים המדוייקים ביותר של הסכיזואידיות האורבנית של שלהי המאה העשרים, טקסטים שיצאו מתקופה שבה מנצ`סטר התעשייתית והאפורה (הבניינים שמלווים את ההיסטוריה של ג`וי דיוויז`ן היו יכולים לעטר בקלות ספרים של קפקא, מבוכים וסתם מחסנים אורבניים מייאשים) היתה מדוכאת במיוחד, אפילה וחסרת חיים אף יותר מהסטנדרטים הקלסטרופוביים משהו שלה גם ככה. בתוך העולם הזה יצר קרטיס הצעיר - לעיתים יושב בחדר מבודד בבית שקנה זה עתה עם אשתו, מעשן סיגריות חזקות וכותב טקסטים - עולם של ניתוק רגשי קיצוני, דיסוציאציה חריפה,

...I've got the spirit, but lose the feeling...
...Could these sensations make me feel the pleasures of a normal man...
...but I don`t care anymore, I lost the will to want more...

של תחושת בגידה וכשל המתנוססת מעל הווה מתמשך שהתרחק לפינה חשוכה ומלאת חטאים מתוך עבר אחר,

...Oh I`ve walked on water, run through fire, Can`t seem to feel it anymore...
What did you see there? I saw all knowledge destroyed
What did you see there? The power and glory of sin

של יחסים בין-אישיים מעוותים,

...Dreamt I fled from you...
...Yeah we wasted our time, we didn`t really have time...
...We were violent strangers, away too long...

תוכחה וזעם דתיים (המופנים גם כלפי המשורר), דומים הרבה יותר לאלה של מטיף קיצוני המסתכל על העולם האפל מתוך נקודת מגוז מופשטת מאשר לתוכחה החילונית של הפאנקיסט הזועם באגרסיה חסרת בינה,

And all God`s angels beware, and all you judges beware...
...I'm not afraid anymore...
...It was me - waiting for me, Hoping for something more...
...Different colours, different shades, Over each mistakes we`ve made, I took the blame...

כתיבה מתוך מקום שידע הרבה זמנים ומקומות, לוגיקת חלל-זמן שונה מזו שאנחנו מכירים,

I traveled far and wide where unknown martyrs died

התקף אפילפסיה (זו ההשערה המקובלת. איאן היה כאמור מיודע באופן ישיר עם התקפים אפילפטיים, שהלכו והחריפו במהלך ההופעות של ג`וי דיוויז`ן והפכו את הגבול בין הריקודים המקוטעים שלו להתקפים למטושטש) ולבסוף, מתוך עולם ללא מוצא, תחושות אובדניות ובה בעת ידיעה או אמונה (דתית, גם היא) שזה לא יעזור,

Directionless, so plain to see, A loaded gun won`t set you free, So you say

וכל זה בתוך נוף סאונד מדוייק, חתוך וקצת מלוכלך, רדוף (עוד מילה שמתארת את הלהקה ואת קרטיס בפרט באופן שהפך לבנאלי). ריפים מדהימים של גיטרה, נדמה שרואים את השרירים המכווצים עד אימה של ברני, כמו ב"Day of the lords", למשל, באס סופני, כל פריטה שווה את משקלה בפלדה מוצקה ("Candidate" למשל), מגעים פסאודו-סינתיים שמרמזים על האינקרנציה הבאה של הלהקה ("She's lost control") ותופים עצורים המזכירים יותר מכל את הקביעה הסטטיסטית הידועה שרוב הפסיכופטים האמיתיים שקטים ומאופקים.

אמנם רוב השירים הכי ידועים של הלהקה לא הופיעו באלבום הראשון, חלק גם לא בשני, אך בכל זאת זכו מספר שירים כאן לביצועים חזקים ביותר מכל גווני הספקטרום של המוסיקה המודרנית: מדרום ארה"בי נוצרי ואקוסטי ("Day of the lords" בהופעה החיה של 16 הורספאוור) ועד מפיקים/מוסיקאיים אלקטרוניים אקלקטיים ורקידים (מובי ב"New dawn fades"), על ההשפעה העצומה של ג`וי דיויז`ן אין עוררין.
 

המסע שמוביל אל השמש

"Closer" יצא אחרי ההתאבדות של איאן קרטיס, שהשאירה את החבורה הקרובה לו דואבת והמומה. קרוב יותר למה? למוות כנראה, כפי שהצילום על העטיפה מרמז. אחד המאמרים שהתפרסם מיד בעקבות גל השוק טען ש'האיש הזה מת בשבילכם', אמירה חזקה, יתכן שאולי דרמטית מדי, אבל אני אישית מזדהה איתה: אם יש עוד מרטירים דתיים במציאות האורבנית של מעבר האלף, אני נוטה לחשוב, חלק נכבד מהם יאכלס את שורות הרוק'נ'רול. אז זה נכון ששום דבר לא כזה פשוט, ואיאן אכן היה תאב פרסום, אבל קריאה מדוקדקת של המילים חושפת מסע מדהים של אמן אחד, שהלך פנימה כל כך עמוק, בתוך גופו המתעוות בהתקפי אפילפסיה, כדי לומר שהוא עדיין קיים:

For entertainment they watch
His body twist
Behind his eyes he says I still exist
This is the way, step inside

מתוך השיר הראשון, "Atrocity Exhibition", 'מופע הזוועות', אולי, או 'המפלצתיות', כשם ספרו של ג'יי ג'י באלארד, שיצא כעשור לפני כן, שיר שמספר בין השאר על הארכיטקטים של החוק, על השביל הקבור מתחת ליערות מתים וג'ונגלים וערים בוערות.

המסע ממשיך ב"Isolation", עם המבט נישא אל על והכניעה לשימור העצמי של האנוכיים,

Surrendered to self-preservation
From others who care for themselves

פנייה אל האם, 'אני ניסיתי', הוא אומר, 'בבקשה תאמיני לי, אני עושה את המיטב שאני יכול, מתבייש בדברים שהובלתי דרכם, מתבייש באדם שאני'.

וכך המסע ממשיך, והאלבום הזה אולי קצת יותר אקלקטי מהראשון, קצת יותר מפורק, ואנחנו עוברים דרך קולוניה (מושבת העונשין של קפקא?), ידידויות שנלחמות בעד הטוב, דרכים מוזרות יותר שקפאו בגבהים, אמון, אוהבים כאובים ובית איפושהו, על אדמה זרה. המוסיקה הרדופה ממשיכה, האלבום השני בצמד ששייך כבר מזמן להיכל האלמותי של הרוק האמיתי, בעיני, זה שוויתר על תנועות אגן נמרצות, על אגו מוחצן, שבטיות והנאה זולה לטובת עיסוק עמוק עד אובססיביות בתודעה, מוטיבים רוחניים ורליגיוזיים, פואטיקה חדה כתער והקול המדהים של האדם שהולך במקומות האלה.

"Heart and Soul", כשם האלבום המרובע המופלא הרטרואקטיבי של ג'וי דיוויז'ן (שכולל המון חומר, כמעט את כל הדברים הרשמיים ועוד הרבה קטעים לייב ונדירויות, ומומלץ בתוקף לכל חובב מוסיקה בת זמננו באשר הוא, שלא לדבר על חובבי אייטיז אפל), ממשיך את "המסע שמוביל אל השמש", "לב ונשמה, אחד יבערו".

ב"עשרים וארבע שעות" האיש חושב שהוא מצא את הדרך, הגורל נפרש ואז הוא מתבונן בעוד הדרך והגורל חומקים ממנו. הוא לא הבין את המרחקים שאותם יאלץ ללכת, פנה לקול שקרא לו וראה שאין שם שום דבר, ואז הוא מבין איך הכל השתבש, ומחפש תרפיה, ואת הגורל שלו לפני שהכל יהיה יותר מדי מאוחד.

ואז, "The eternal", עוד מועמד לשיר האהוב עלי ביותר של ג'וי דיוויז'ן, התהלוכה חולפת, לרגל הגן, רואה אותם חולפים כמו עננים ברקיע, אחוז בזעם שבוער מבפנים, שוכב על השער למרגלות הגן, מילים לא יכולות להסביר ומעשים אינם יכולים לקבוע, רק צופה בעצים ובעלים בעודם נופלים, והפסנתר מלווה, והקצב רציני, אפל, איטי ומלא בעצבות ואבל.

ובסוף "Decades", האנשים הצעירים, משקל על הכתפיים שלהם, דפיקות בדלתות של הרובעים היותר חשוכים של הגיהנום, נדחפים אל הגבולות, גוררים את עצמינו פנימה, צופים מהכנפיים, דיוקנאות של הטראומות והדגנרציה, העצבויות שסבלנו ושאף פעם לא השתחררו... מה שנשמע כאורגן כנסייתי מלווה את השיר האלמותי הזה... עייפים בפנים, הלבבות שלנו אבודים לנצח, הטקסים האלה הראו את הדלת לשוטטויות שלנו, נפתחה ונסגרה, ואז נטרקה לנו בפנים. היכן הם היו?



_____________________________________________________

מאמר זה (שרובו נכתב עבור פורום המוסיקה של נענע) נולד מתוך האהבה הגדולה שלי ל-JD והחוויות המעצבות שהיו לי עם "Unknown pleasures" בשנות העשרה. הוא מבוסס ברובו על הספר של מיק מדלס, "from joy division to new order: the true story of Anthony H. Wilson and Factory records". ספר מאוד מעניין, הכתוב, יש לציין, פחות על המוסיקאים והמוסיקה ויותר על הרקע החברתי (וזה לגיטימי, גם אם קצת מבאס). אני גם נעזר קצת בספר של דבורה קרטיס "Touching from a distance", שדי חושף אותה כבחורה רגילה למדי וקצת נוטרת טינה לבעלה שהיה אמן עצום (ואולי אני יורד עליה יותר מדי, אבל אין בספר שלה כמעט ולא כלום על הגאונות של בעלה, אלא בעיקר ביטצ`ינג על כמה הוא היה מניאק ובוגדני וכו`. היא מתארת את הרגע שגילתה את הגופה שלו בקור בריטי נוראי, כאילו שהיא שמה לב שנשפך החלב או משהו, אם זכרוני אינו מטעה אותי. נשאלת השאלה אם יש לזכרים זכות קיום פרט להיותם מפרנסים?).

כמו כן נעזרתי בעוד רסיסי מידע, ויש לי למיטב ידיעתי כמעט את כל מה שג`וי דיוויז`ן הקליטו אי-פעם (ושיצא רשמית). עם זאת, הטעויות הן אל אחריותי בלבד, ואשמח מאוד אם תתקנו אותי ותוסיפו על דברי. תודה לבראשית ודנקה על הרעיון והעידוד וכו`, ל-zwei, ליאור וגיא על השלמות הדיסקוגרפיה, ולכולם על המחמאות.

[אנשי המסיבות - פרוייקט מיוחד]
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by