בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ניסויים בבני אדם 

ניסויים בבני אדם

 
 
יוסי גורביץ

הסרט "ילדי השמש" מתאר את כשלון הקיבוצים ואת המחיר הכבד ששילם דור הבנים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עושים צרכים בפקודה (יח"צ)
 עושים צרכים בפקודה (יח"צ)   
"ילדי השמש", סרטו של הבמאי רן טל, מתאר עולם שהלך ונעלם: צורת החיים הייחודית לישראל, הקיבוץ. בניגוד לסרטים אחרים שהיו חדורי רצון נקמה - "אדמה משוגעת" הוא הדוגמה המתבקשת - טל נמנע מלהכניס את עצמו לסיפור, והתוצאה היא שאנחנו מקבלים היא לא יבבה או צווחה, אלא טרגדיה.

שם הסרט מתכתב, כמובן, עם כתב אישום קולנועי אחר נגד הקיבוץ, "ילדי סטאלין", שנעשה לפני 20 שנה וביקר בחריפות את תופעת הערצת "שמש העמים" ואת השבר שבא בעקבותיה. טל מתבונן במיתוס ובנסיון ליצור "אדם חדש", במבט מפוכח וכואב, אבל אינו לועג לו. אחד המרואינים אומר "כשנסגר הקיבוץ בכיתי. שאלו אותי על מה אני בוכה, ועניתי שאני בוכה על אמונת חיי שעלתה בעשן".

אבל רובו של הסרט מוקדש למחיר האנושי ששולם בדרך אל המחר שלא הגיע. כמו כל אידיאולוגיה טוטליטרית, הקיבוץ ביטל את המוסד האנושי הבסיסי של המשפחה. הילדים לא גדלו אצל הוריהם, אלא גדלו ב"בית הילדים": הם היו ילדי הקיבוץ כולו. אחד המרואיינים מספר שכשנולד, אביו רצה לקרוא לו נחום, על שם סבו, אבל חבר אחר טען שהשם הראוי לרך הנולד הוא דווקא שניאור. החברים ערכו הצבעה, ואביו של נחום זכה – בהפרש של שמונה קולות.

הילדים הופקדו בידיהן של מטפלות. לימים הם עצמם יפקידו את ילדיהם, הדור השלישי לקיבוץ, בידי מטפלות. אחת מהן נזכרת ש"זה היה די נוח. הפקדנו את הילדים בבית הילדים, והיינו חופשיים לעשות מה שרצינו". מרואיין אחר אומר שמעולם לא הגה את המילה "אמא"; להורים קראו בשמותיהם. "לא היו מריבות, אבל גם לא היו חיבוקים; הכל היה 'בסדר'".

המטפלת היתה "הרבה יותר מחצי אמא", עד לרמות האינטימיות ביותר; מרואיין אחר נזכר כיצד כל הילדים ישבו ביחד על סירי לילה "ועשו צרכים בפקודה". שורה של מרואיינים נזכרים בבכי הבלתי פוסק בלילות בבית הילדים; הלילה נשאר סיוט של רבים מהם. אחת מהן מספרת כיצד היתה חומקת בלילה מבית הילדים, מתחמקת מהשומרים, ומגיעה לחדרה של אמה - "רק כדי להיות איתה".

"לא חשבנו שזה צריך להיות אחרת"

חברת הילדים עצמה היתה אכזרית לעיתים קרובות, במיוחד כלפי חריגים. "חברת ילדים," אומר אחד המרואיינים, "היא בדרך כלל אכזרית. הקיבוץ לא המציא כאן שום דבר. אבל הוא הפך את חברת הילדים למשפחה שלך". חוקי השוויון נאכפו בנוקשות: לכל הילדים היה "זוג נעליים אחד, מעיל אחד, סוודר אחד, ואף פעם לא חשבנו שזה צריך להיות אחרת". אחת המרואיינות נזכרת בערגה בסוודר האדום שסבתה היתה מביאה לה מדי שנה מארצות הברית - סוודר שהיה מועבר מדי שנה לילד אחר, ולעולם לא היה חוזר אליה.
 
 
הרחצה המשותפת, במיוחד, היתה בעייתית לילדים חריגים: כולם ראו את הכל. ילדים שסבלו מפגם או ממומים זכו לכינויים מעליבים, וחלקם לא שכחו את זה עד היום. החברה הצמודה היתה חונקת, לא התירה מקום לפרטיות.

אבל היא העניקה לחברים בה תחושת גאווה, שהיו לה כמובן צדדים שליליים - ההתנשאות על פחות או יותר כל רובד אחר של האוכלוסיה - אך בו זמנית העניקה להם כיוון ויעוד, ורבים מהם מתקשים להסתדר כיום בהיעדרה, ומודים שהיא יצרה אותם.

נקודת משבר בסרט היא "נאום הדגלים האדומים" של מנחם בגין, בעת מערכת הבחירות הארסית של 1981, שבה נראים הצופים, חברי הקיבוץ, כשהם בהלם: לראשונה, הם הפכו מחוד החנית לאויב הציבור.

הסרט ערוך בצורה משונה קמעא, שהצופה נדרש למעט זמן כדי להבין: על המרקע רצים כל העת סרטים ישנים מחיי הקיבוץ, רבים מהם בשחור לבן, ועל רקע זה מדברים המרואיינים - שהמצלמה איננה מראה. הטקסט משתלב בתמונות הרקע, אבל הסיפור, תמיד, הוא על הקיבוץ - עליו ולא על חבריו. הקולקטיב נשאר, בסופו של דבר, כל מה שיש.

"ילדי השמש", יום ג', 22:00 yes דוקו ובסינמטקים ברחבי הארץ
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by