בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ללכת עם ולהרגיש הבילויים  

ללכת עם ולהרגיש הבילויים

 
 
עמרי גרינברג

עמרי גרינברג חושב שהבילויים הם הלהקה הכי רצינית שנהנית לעשות צחוק מהופעה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
רציניים לגמרי. הבילויים (מתוך דף המייספייס של הלהקה)
 רציניים לגמרי. הבילויים (מתוך דף המייספייס של הלהקה)   
אם לא הייתי שם ורואה זאת במו עיני ושומע זאת במו אזניי, לא הייתי מאמין. הצוללת הצהובה בתפוסה כמעט מלאה (שזה המון בשביל ירושלים) והקהל, שרובו מורכב מבני ובנות 18-28, מלווה את "הבילויים" בשירה בציבור ובניסיונות למחיאת כפיים לפי הקצב. "נכון ילד נכון/ שהחזקתי אותה מאחור/ זה היה לצרכי בטחון/ כשעברנו עליה בתור. נכון ילד נכון/ שלקחנו אותה אל החול/ שנתנו לה את שתחפור/ בזמנו זה נראה פתרון". (מתוך האלבום האחרון של "הבילויים", "שכול וכישלון").

מעל 200 איש שרים במקהלה מילים חתרניות, מהפכניות, ביקורתיות ברמה שצורבת את הלב ואת המוח. זה היה הרגע החזק ביותר בהופעה של הלהקה העצמתית ביותר שפועלת היום בישראל, ואני אפילו לא מעריץ גדול של "הבילויים" ועדיין אתעקש על כך. "הבילויים" הם כרגע החבילה הכי שלמה שיש כאן: הם נשמעים מעולה, נותנים הופעה אדירה, יש להם נגנים מצוינים מעבר לצמד הבסיס של הלהקה, ימי ויסלר ונועם ענבר (בעיקר יוני סילבר) והלחנים שלהם מקפיצים או מרגשים, בהתאמה כמעט מלאה למילים. ההופעה שלהם כובשת את הקהל, מרקידה אותו וגורמת להתרוממות רוח כללית.
 
 
השטף של "הבילויים" לא נפסק לשנייה וההופעה בנויה בדיוק כמו שהופעה צריכה להיות בנויה: פתיחה אנרגטית ("ערבב את הטיח"), האטה הדרגתית לבלדות ("תנשב הרוח"), עלייה בקצב בחזרה עם שורת להיטים ("באב אל וואד", "נפוליאון יכבוש את עכו", "שגר פגר"), סיום גרנדיוזי ("משהו כמו תה"), והדרנים בהם "הבילויים" בעצם עושים מה שבא להם ולא נותנים לקהל את מה שלכאורה מצופה מהם ("אוטו זבל"). הקצב והמבנה של ההופעה, בנוסף לכל יתר האיכויות של "הבילויים" שכבר צוינו, מספקות לקהל בדיוק, אבל בדיוק, את מה שהוא רוצה.

תמצית מהות "הבילויים" צצה כשענבר מציג לקהל שיר במילים הבאות: "השיר הבא הוא דואט, אבל אני אבצע אותו לבד, כי אני אדם בודד". "הבילויים" כל הזמן מצחיקים, אבל אני בספק אם הם בעצמם צוחקים. מבחינתם, הכל רציני עד מוות, למרות שזה נשמע מצחיק, למרות שקהל יכול להתמודד עם אמיתות כאלה רק כשהן מוגשות בהומור. הפער הזה בין הרצינות של "הבילויים" לבין ההנאה נטולת הדאגה של הקהל הופך את ההופעה של הבילויים מטובה מאוד לתופעה אדירה שבארץ אולי אין שנייה לה.
 
שכול וכישלון. האלבום האחרון
 שכול וכישלון. האלבום האחרון   
באופן מוזר, הבילויים" בהופעה הזכירו לי את חווה אלברשטיין בהופעה. אלברשטיין, כמו גם "הבילויים" ביקורתיים ופוליטיים מאוד ביצירתם, אבל עדיין הם זוכים לפופולריות החורגת הרבה מעבר לגבולות הנטיות הפוליטיות של הקהל. אפשר לתהות על משמעות היכולת הכל כך ישראלית הזו של ניתוק המשמעות מהחוויה. האם הבילויים מסוגלים לחבר חזרה את המהות של המילים שלהם אל החוויה של הקהל שלהם, או שהם בעצם נשאבו אל תוך מעמד פופולרי שלא מאפשר להם באמת להעביר מסרים? או שאולי המסרים האלו מועברים ואני סתם לא רואה את ההעברה הזו?

הבילויים מעלים יותר שאלות מתשובות, ובנוסף לחוויה שהיא ההופעה שלהם מתקבלת מעין עצה, שאמנם היא לא תשובה של ממש, אבל היא חשובה בפני עצמה: חשוב לראות את הבילויים בהופעה, כמה שיותר קרוב לעכשיו, יותר טוב.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by