בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לא בעדר של בוש 
 
 מתוך ``באולינג לקולומביין``   
 
תמר גלזרמן

לאחר עיון בממצאיו של מייקל מור ב"באולינג לקולומביין", ממליצה תמר גלזרמן שלא לפתוח במלחמה עם עיראק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מייקל מור עם רובאי צעיר
 מייקל מור עם רובאי צעיר   
להשתמש במקדונלדס כסמל לארצות הברית זו כבר קלישאה, אז תסלחו לי. אבל משהו בבשר מת שאפשר לרכוש בכל פינה, בכמה מטבעות שזרוקים בכיס ובלי מחשבה, מאוד דומה לעובדה שבאמריקה אפשר לקנות קליעים בכל סופר, וכלי נשק מחלקים למי שפותח חשבון בנק. שירות זמין הוא גאווה גדולה. ובדיוק כמו המבורגרים אוטמי עורקים בזול ומהר, גם הטרנד של התקפי ירי אזרחיים במקומות ציבוריים הגיע משם.

מייקל מור הוא מניפולטור, הוא מציג את האמת היחסית שלו, הוא מעורב, ולפעמים נראה שתפקיד הגיבור המושיע שלקח לעצמו משרת את האגו שלו לא פחות מאת המסר שלו; הרי מי שמציג קליפ מצוייר על ההיסטוריה של ארצות הברית שמציג באופן עקבי את האדם הלבן כחדל אישים עם פיגור שכלי, לא מתיימר להיות היסטוריון; הוא מנסה להעביר פואנטה, שמטבעה היא פואנטה אחת ולא שתיים, דהיינו חד צדדית.

אבל, כמו שלמדנו מהצנזורה בארץ, לא משנה אם זה חד צדדי, משנה רק איזה צד. ואם נגזר עליי לצפות במסגרת החדשות בתעמולה פרו אמריקנית אין סופית, טוב מאוד שיש גם אינפורמציית נגד, אפילו אם אפשר לקטלג גם אותה כתעמולה. טוב שהסרט הזה נעשה, דווקא עכשיו, ואם המניעים של מור קצת נרקסיסטיים, והוא מצליח לעתים קרובות להיות טרחן מלודרמטי, זה מחיר לא גדול לשלם. מאותה סיבה בדיוק שצנזורה היא זלזול באינטילגנציה של הצופה, גם אטימת אוזניים אל מול סרט מגוייס היא אקט ילדותי; תנו לי את מה שיש לכם לאמר, ואני כבר אחליט לבד מה אני לוקחת איתי, ומה לא.

בגרמניה מתים כל שנה 381 אנשים מירי, בצרפת 255, בקנדה 165, בבריטניה 63, ביפן 39, בארצות הברית כמעט 12,000. מור שואל למה. היסטוריה רווית דם? בריטניה השליטה טרור בקולוניות שלה 300 שנה, צרפת טבחה באלג'יראים לפני פחות מ-50 שנה, ולגרמנים בטח לא חסר.

מור מנסה לבחון כל מיני פתרונות לשאלה, לפעמים במניפולציות, תמיד בהומור, תמיד מתוך אהבת אדם, גם הטיפוסים הנאלחים ביותר שהוא מראיין מתגלים, בסופו של דבר, כאנשים מסכנים. מסוכנים אמנם, אבל מפוחדים על לשד עצמותיהם, ואפילו לא יודעים ממה. כשהוא מראיין חקלאי סויה אורגנית, שמתגלה כאחד ממפוצצי הבניין הפדרלי באוקלהומה ב-95, בו נהרגו 168 איש, שואל אותו מור מה הוא חושב על דרך
ההתקוממות של גנדי, שלא היה אלים והצליח להפיל את האימפריה הבריטית. החקלאי עונה "לא שמעתי על זה". קשה לשנוא אותו אחרי תשובה כזאת, למרות שהוא לא סגור על כך שזה לא בסדר להחזיק פלוטוניום בבית. וזה טוב, מור מצליח שלא לחטוא במה שהוא מטיף נגדו, דמוניזציה של האחר, והפחדת הצופה.

הפחדה אגרסיבית, בעזרת חדשות שמבוססות על רייטינג. הפחדה חיונית לשגשוג ייצרני הנשק, מערכות המיגון ומה לא. בעשור האחרון ירד שיעור הרציחות ב-20%, שיעור הדיווח התקשורתי עליהן עלה ב-600%. "פחד, פחד, פחד, קאט לפרסומות, תקנו מכונית, אם יהיה לך ריח מהפה אף אחד לא ידבר איתך, רצח, רצח, פחד" אומר הזמר מרילין מנסון, שהוא, ולא הבריונות התקשורתית והצבאית, ספג את מרבית ההאשמות באחריות לרצח.
 
אחרי כל טבח מגיעים אנשי ה-NRA (האיגוד הלאומי לרובים) לעיר ההמומה, כדי לנופף בתיקון השני לחוקה, וכמובן לעשות קצת דיסקו על הדם. להגן על הזכות שלהם לעשות מה שבא להם. הם אמריקאים, הארץ של החופשיים והאמיצים. צ'רלטון הסטון מניף רובה מעל הראש ומכריז "תקחו אותו רק מידיי המתות והקרות". כשמור מראיין אותו הוא קושר את התוצאות בריבוי המוצאים בארצות הברית, כלומר, הכושים עשו את זה.

אבל הבעיה, מתעמת מור עם הסטון, נמצאת בפרברים הלבנים והירוקים, כמו למשל בזה שבו התגוררו שני הרוצחים, שמקור פרנסתו במפעל הנשק והטילים המקומי. רק במקרה, יום הרצח היה יום ההפגזות החמור ביותר על קוסובו. וכן, יכול מאוד להיות שזה רק מקרי. אני אמריקני, ויש לי זכות להחזיק נשק. יש לי גם זכות לשחק סטרטגו עם העולם. יש לי זכות להעלות את פינושה, להפציץ את יפן, לתת כסף לעירקים נגד האירנים, ושנה לאחר מכן לאירנים נגד העירקים. יש לי זכות מלאה לתמוך בסדאם כדי שיהרוג לי כמה קומוניסטים, וגם בבין לאדן בשביל אותה המטרה.

אז יש לי את הזכות, כי אני רועד מקומוניסטים וחייזרים ומוסלמים, כי אני באמת מפחד, ואני באמת מפחד כי זה מה שאני יודע לעשות. זה מה שמאכילים אותי בטלוויזיה וזה מה שלמדתי בשיעור היסטוריה. אני קונה M16, ונותן לילד שלי רובה כשהוא מסיים כיתה ו', כי אני מפחד שיפרצו לי הביתה, אפילו שזה אף פעם לא קרה לי. אני מפחד כי איפשהוא מחוץ לגבולות הרחבים של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלת, או אפילו של השכונה שלי, מתקיימת אפשרות מאוד ריאלית לקיומו של משהו שונה ממני בתכלית. ואני עוד שניה עושה במכנסיים.

וזה טוב מאוד, במיוחד לתאגיד שמייצר נייר טואלט.

"באולינג לקולומביין" רצוף בכל כך הרבה נתונים שהייתי רוצה לכתוב על שלט ולהסתובב איתו ברחוב, שכולם יקראו. בכל כך הרבה שאלות שהייתי רוצה לשמוע נשאלות, אולי בתור לרענון ערכת המגן או, לחלופין, בתור במשרד הנסיעות. כל כך הרבה הגיון, והבנה של הקשר בין הכדור הבודד שנורה על ידי ילד בן שש , שלא ראה את אמא כמה שבועות כי היא עובדת 15 שעות ביום, בגלל שאף אחד לא מוכן לסייע לה להיות אוכלת חינם על חשבון הכלכלה החפשית, לבין פצצה שמחקה בית ספר באפגניסטן, ושתמחוק בקרוב אחד גם בעירק.

אז אולי בגלל הסרט החשוב וההכרחי הזה, כשנשב לנו בחדר האטום, מכורבלים בתוך הגומי, נצטרך לזכור טוב טוב להוציא את הפקק של הפילטר, כדי לא להחנק מתסכול כשנזכור שהמלחמה הזו היא לא כדי להגן עלינו ואפילו לא על תושבי האמא הגדולה שלנו. המלחמה הזאת, גם המלחמה הזאת, היא לא המלחמה שלנו. לא יותר משהיא המלחמה של האזרח העיראקי, או הוויאטנמי, או האפגאני. היא אולי המלחמה של טד טרנר או של רונלד מקדונלד, אבל שלנו - היא לא.

___________________________________________________
באולינג לקולומביין, ארה"ב 2002, 119 דקות (למידע על זמני הצגת הסרט)

האתר הרשמי של הסרט
הטריילר
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by