בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
יומן מלחמה 

יומן מלחמה

 
 
יוסי גורביץ

הספר "לא הגעתי לליטאני" עובד בעיקר ככתב אישום אישי נגד צה"ל מאת חייל שנפצע במלחמת לבנון השנייה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
ייאמר מראש: אין בכוונתי לזלזל בסבל שעבר יהונתן כהן, שספרו "לא הגעתי לליטני" מבוסס כולו על האירועים האומללים בקרב הסלוקי, שבו נפצע כהן קשה והפלוגה שלו הושמדה בפועל. אין ספק שכמי שהעמיד את עצמו כשליח ציבור למעננו מול טילי החיזבאללה, הוא ראוי לכל הערכה וכל סיוע שהציבור הישראלי מסוגל לספק לו.

מצד שני, זו לא סיבה מספיק טובה לפרסם את הטקסט שלו, שהדבר היחיד הטוב שניתן לומר עליו הוא שאפשר לסיים אותו בשעה וחצי של קריאה לא מאומצת.

ערבים אינם יצורים אורבניים

"לא הגעתי לליטני" משווק כיומן אישי ומגולל את קורותיה של פלוגה ל' מגדוד "'עשת", שאיבדה שלושה מאנשיה בקרב הסלוקי ושכל הטנקים שלה הושמדו. הוא מתחיל בערב הכניסה ללבנון, ומסתיים בחזרתו של כהן לגדוד, לאחר שהשלים את החלמתו.

הספר מתנודד ללא הרף בין הקטבים של שכרון עוצמה - שוב ושוב מתוארים הטנקים כמפלצות עמידות לכל, בעלות כוח אש מסיבי - ובין האומללות הנוצרת כאשר השכרון הזה נתקל במציאות. יש כאן שורה של רגעים עיתונאיים טובים: תיאור המצב שבו ארבעה טנקים תלויים על רכס מתפרק, מביטים לעבר עיירה (מתוך התפיסה הישראלית שערבים אינם יצורים אורבניים, כהן קורא לה שוב ושוב "כפר ענק") וסופגים אש תופת ואינם מסוגלים להגיב כי אינם מזהים את מקורות הירי, הוא משל יפה למלחמת לבנון השניה כולה.

גם רגע הקריסה, שבו לוחמים בריאים לחלוטין ואחוזי פניקה מסתערים על מסוקי הפינוי ונמלטים מהשטח, תוך שהם משאירים בו פצוע, אומר הרבה על מה שעבר על צה"ל. כך גם העובדה שרוב הספר מתעסק לא בלחימה - כהן לא ראה אפילו איש חיזבאללה אחד, על אחת כמה וכמה שלא נלחם בו - אלא בנסיון לחלץ את הנפגעים.

ישנם בספר רגעים מרגשים: כהן מתאר היטב את העובר על משפחה שנתקלת לפתע בקצין העיר, את ההמתנה האיומה לחדשות, את שעות הסבל המתנודדות בין תקווה ליאוש בבית החולים. אבל הרגעים האלה, ורגעי העניין הבודדים בתיאורי הקרבות, לא יתפסו יותר מ-30 עמודים, ובספר יש יותר מ-180.
 

כתב אישום נגד צה"ל

 
"לא הגעתי לליטאני" הוא כתב אישום מרשיע כלפי צה"ל. כהן וחבריו יוצאים למסע אל הליטני בלי לדעת את המסלול שלהם; הם שוברים את כל כללי הזהירות הרגילים; הטנקים שהם משתמשים בהם לא מוכרים להם באמת משום שרוב השירות שלהם עבר עליהם בשמירות בשטחים; והם היו כל כך לא ערוכים לקרב עד שכהן הבין רק לאחר מעשה שהטילים שהשמידו את הפלוגה שלו נורו לא מן "הכפר", אלא מן ההרים שמסביב.

אבל כהן חסר את הבשלות להבין מה עבר עליו, ולמרבה הצער הוא סופר גרוע למדי. הכתיבה שלו נכשלת, שוב ושוב, בהתעלות לרמת האירועים שהוא מתאר. המנעד הלשוני והרגשי שלו מצומצם מדי, והשילוב עם הבוסריות יוצרים יחד ספר רע מאד.

מן הספר עולה שכשנכתב, כהן טרם שוחרר מצה"ל, והספר נכתב כדי לעזור לו להתרפא מן הטראומות שחווה. שוב, במובנים רבים אני עפר לרגליו; הוא הלך לסלוקי, לא אני. אבל התובנות שלו כל כך שדופות, כל כך בוסריות, כל כך נעריות. ההתלהבות לקראת היציאה לשטח ילדותית, האימה גדולה כשמסתברת העובדה שמלחמה היא לא כיף גדול ושישנו סיכוי לסיבוב שני - עד שאתה משתאה מדוע בכלל יצא הטקסט הזה מתחום הגדוד של כהן. ברור מדוע כהן כתב אותו, ויש לקוות שהכתיבה סייעה לו, אבל לא ברור מדוע הסכים מוציא לאור להדפיס את הספר כפי שהוא.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by