בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
יותר גדולים מהקיצ'לס 
 
 
עידית גיל-אשל

עידית גיל-אשל יצאה עם ברכיים רועדות מההופעה של יאפים עם ג'יפים בבארבי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
למרות שיאפים עם ג'יפים יהיו כנראה בין האחרונים להודות בכך, אנדרסטייטמנט לא הולך חזק בישראל של 2003 - וזה בלשון המעטה, כמו שאומרים. בגלל זה אני בכלל לא מתביישת וכמעט שלא חוששת לבשר שההופעה של היאפים בבארבי במוצ"ש היתה לכל הפחות נפלאה, ולכל היותר - סוג של אירוע מכונן.

ספק אם יהיו להופעה הזאת השלכות דומות לאלו שגרר אחריו הגיג הראשון של הסקס פיסטולס במנצ'סטר, המתואר בפואטיות נוגעת ללב ב"אנשי המסיבות" של מייקל ווינטרבוטום, וסימן את בעיטת הפתיחה לאחת התקופות המרגשות ביותר בתולדות המוסיקה הפופולרית - אבל גיחת הבכורה של ספינת הדגל של המוסיקה הירושלמית העכשווית חייבת, אם לא עשתה זאת עד כה, ליצור אימפקט מסוג כלשהוא בבירה התרבותית של ישראל, ואולי אפילו - יום אחד - גם על אסף נבו.

ראשונים עלו חנה + חסיבה, תואמי 'טאפט', ירושלמים גם הם, לבושים בחולצות של היאפים, ונתנו חצי שעה לחלוטין לא רעה של לופים אקספרימנטליים עם מה שנדמה היה כטאצ' פוליטי עדין, והזכיר מאוד דברים שעשו בלונדון של תחילת שנות השבעים עם רקדניות חצי ערומות, אבל במובן הטוב של העניין (את האלבום הראשון שלהם אפשר להוריד באתר של 'מיקלטתקליטים' - האנשים שמביאים לכם את סדרת "לא חוקי"). הקהל בבארבי לא התרשם.

ואז עלו דניאל קיצ'לס (גיטרות), שנראה קצת כמו רון קדמון, ונועם יעיש (גיטרה חשמלית), הם יאפים עם ג'יפים, ובעקבותיהם חמישה נגני חיזוק: ישי קיצ'לס על פסנתר וקולות, אורי קרנות המולטי-אינסטרומנטליסט על חצוצרה, חליל, סקסופון ובאנג'ו, אלעד מזרחי על התופים, שרי ויינשטיין על הבאס וגרישה גלס על צ'לו. לעזאזל, לחשתי לעצמי, האנשים האלה לא באו לעיר בשביל לראות את הנוף.

וכשקיצ'לס פתח בפעם הראשונה את הפה (וזה לא היה בשביל להגיד משהו חכם לקהל), הוא התחיל לשיר את "בזנב התהלוכה" - שיר מינורי, יפהפה וחסר פואנטה - וחשף קול מרגש, אמיתי ומלא הבעה. זה היה בערך הרגע שבו גם אני פערתי לראשונה את פי בהכרת תודה אקסטטית - מחווה נדירה שנמשכה כל הדרך עד ההדרן.

שיר אחרי שיר הבליטו היאפים את כל המעלות שעשו את אלבומם האחרון, "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית", ליצירת המופת, לא פחות, שהוא: עיבודים נועזים וסוחפים, שורות מלודיות פואטיות, יכולת נגינה טובה, חוש הומור יבש ובעיקר כבוד ישן וטוב למוסיקה שלהם עצמם.

באמצע ההופעה יורדים הנגנים האורחים ומשאירים את קיצ'לס ויעיש לבדם, לעשות דברים מגונים עם הגיטרות על רקע לופים מוקלטים שהגיעו - בסוג של מחווה ל"סייקו קילר" לייב של דיוויד ביירן - מקומפקט דיסק שהונח על הבמה. כמה מהאוהדים השרופים, שעמדו בקרבה מסוכנת לבמה לבושים גם הם בחולצות הלהקה, נראו משולהבים במיוחד.

את ההופעה סיימו היאפים עם "הגופות", שירם הטוב ביותר שגם סוגר את האלבום – ואני הייתי בשמיים. אחרי מחיאות הכפיים עולים ישי קיצ'לס ואורי קרנות ועושים את "המינגווי", אולי שיר ישן - אולי חדש, אבל בטוח מבריק, שנפתח ב"קורא איים בזרם מאת ארנסט המינגווי / תירגם את זה יפה אהרון אמיר" של מאיר אריאל, וממשיך ליצירת הלל ביזארית וקסומה בשבחו של חובב ההרפתקאות האמריקני, בסיומה מצאתי את עצמי שמוטת לסת ולשון, בשיאו של תענוג חריף מדי.

הייתי רוצה, כמעשה עיתונאי ה-NME, להכריז שבמוצ"ש בבארבי ראיתי את ההווה והעתיד של המוסיקה הישראלית. לעזאזל, אני עושה את זה עכשיו. זה לא הזמן לגינוני אנדרסטייטמנט מיותרים.

_______________________
יאפים עם ג'יפים בבארבי, 25.1

"אין פקקי תנועה" להורדה מהאתר של פאקט
ניב הדס על "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by