בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
העם החליט - תה וביסקוויט 
 
 פרט מתוך עטיפת הספר   
 
ראובן רייכמן

ראובן רייכמן חושב ש"מועדון האידיוטים" של ג'ונתן קו יכול היה להשתלב בקלות בגל הנוסטלגיה והשירה בציבור הישראלי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אנחנו לא כל כך מגעילים וחריגים כמו שזה נדמה. העובדה שמי שמייצג אותנו הוא שמן אוהב דם, יחד עם חבורה גזענית ומעוותת שפתיים, היא רק הרקע ההולם למה שאנחנו באמת: בריטים. ארוכי גפיים וחיוורים, הבגדים מונחים עלינו ולא נדבקים לגב בזיעת ינואר. נכון, אנחנו מכוערים רצח. זה ידוע. אבל בדיעבד חררה תמיד נראית כמו פריחה של חבצלות מים.

"מועדון האידיוטים", ספרו החמישי של הסופר הבריטי הקליל ג'ונתן קו, היה יכול להשתלב בקלות בגל הנוסטלגי הישראלי. קו מתאר את התבגרותם של כמה בני נוער מברמינגהאם על התפר שבין סוף שנות השבעים לתחילת שנות השמונים, עם בחירתה של מרגרט תאצ'ר לראשות הממשלה. היא ומה שהוביל לבחירתה - מעיכתו של מעמד הפועלים, דיכוי העם האירי והטרור שבא בעקבותיו - לא מוזכרים הרבה בספר. אבל הפנים הבשרניות של תאצ'ר, שבחוות השקמים יכולים לשמש בקושי כמתאבן לפני המנגל, הם שמניעים את העלילה.

הנוסטלגיה של קו כתובה בחביבות מקצועית - הוא מוהל את העצב בדיוק מתמטי עד שהוא הופך למתוק. אחד הפרקים החזקים ביותר, למשל, מוקדש לטראומה של בנג'מין, שהוא אולי גיבור הספר. בנג'מין, בן 14 (לא כתוב אם הוא חתיך), שוכח להביא בגד ים לשיעור ספורט בבריכה. "הנוהל היה פשוט בתכלית, וחל על כולם ללא יוצא מן הכלל", כותב קו, "כל נער שישכח להביא בגד ים, ייאלץ לשחות בעירום". בנג'מין אחוז אימה: הנוהל הזה, אם להתעלם מהאירוטיות החזקה שנודפת ממנו, עשוי להביא לכך שאיברי הרבייה שלו יהפכו לפולקלור מקומי.

אחרי התרוצצויות רבות בין חבריו, שמנסים לסייע לו אך במקביל גם אינם יכולים לחכות לשזוף את עיניהם בנקניקייה שלו, בנג'מין מחליט לוותר. קו מתאר היטב את הדינמיקה הסקסואלית המדכאת של חטיבת הביניים, עם ההתלחששויות והנערים שדווקא שוכחים בכוונה את הבגד ים. לבנג'מין אין אפילו אומץ לברוח מבית הספר והוא קורס על רצפת המלתחות בייאוש. לפתע מגיעה עזרה ממקור בלתי צפוי: אלוהים. "ותידום הארץ. ותצא בת קול", כותב קו, ומתאר סצינה שמימית שבה נפתחת דלת של ארונית ובה מוצא בנג'מין בגד ים לח, הגדול עליו בכמה מידות (זה נעים).

האפיזודה הזאת היא רק חלק מעלילה מורכבת ומפותלת, אבל מתמצתת את הנוסחה שעל פיה, כנראה, פועלים החיים בבריטניה. החרדה, הבושה, הכישלון נפתרים תמיד בישועה מפוקפקת - יותר משהיא לא מובנת, היא פשוט מלוכלכת ולחה. קו אמנם משתמש באירוניה, שכביכול מתנערת מהפתרון הזה (גם בנג'מין מפסיק להאמין אחר כך באלוהים, למרות שנדר לעבוד אותו לעד), אבל מאפשר לנו להתמסר לו בטבעיות. הוא לא מנפץ את הציפייה שמישהו או משהו יבוא להציל אותנו, אלא ממסמס אותה לאט - וכאשר היא נעלמת זה באמת כבר לא חשוב.

קו מתבונן בחדות בעבר דרך דמויות רבות - החל ממנהיג הפועלים הנשוי ביל אנדרטון שממשמש בחורה צעירה במפעל, דרך דאג הצעיר המנסה לחדור למערכת של מגזין המוסיקה NME ועד לסיפור האהבה בין מלקולם, נער מזוקן, לבין לויס החמודה. את סיפוריהם, הכוללים גם קטעי יומנים וציטוטים מעיתונים, מלווה המוסיקה של התקופה, שמשמשת אלגוריה לספר כולו: הרוק המתקדם המתוחכם והמעודן, שביקש להפוך מיד עם היווצרו לקלאסיקה מודרנית ושמוגר במהירות על ידי הפאנק גס הרוח.

"מועדון האידיוטים" משרטט בחיבה וברחמים בריטניה אכולת גזענות ומוכת אבטלה וטרור, ומזכיר למי ששכח את ההבדל בין נוסטלגיה ללאומנות. אין שום רע בנוסטלגיה. הטון הפסימי הוא נשמת אפו של הנוסטלגיקן: אם שום דבר לא נהרס, הרי אין למה להתגעגע. קו אינו שרהל'ה שרון וגם לא עירית לינור - הוא משרטט עבר שקרי, אך מודע לכך שהוא מייפה אותו ואף צוחק על זה. הוא יודע שלא תבוא ישועה סתם כך. אנחנו לעומת זאת צורחים את "שיר הרעות" ומצביעים לשרון.

_______________________________
ג'ונתן קו: בית האידיוטים, הוצאת ידיעות
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by