בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שחר חדש 

שחר חדש

 
 
נילי אורן

פעם נגה שחר חשבה שזה מגניב להיות סלב ושפנפנת פלייבוי. היום היא שמחה שלא מצביעים עליה ברחוב ומתפקדת ככתבת בערוץ המוסיקה 24. ראיון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"היום לא מתייחסים אלי בכלל וזה נפלא". שחר (יח"צ)
 "היום לא מתייחסים אלי בכלל וזה נפלא". שחר (יח"צ)   
זוכרים את תקופת נגה שחר? תעשיית הבידור הישראלית ניפקה ב- 2004 את האשה, התופעה והחזייה הזעירה. זה התחיל בזכות פלייבוי, שחיפשו מגישה ישראלית לערוץ, ונמשך עם תפקיד בטלנובלה "פיק אפ". ואז זה נגמר. אז אם תהיתם לאן נעלמה הבלונדה החצופה והשנונה, הרי שתוכלו למצוא אותה מדווחת מהשטח ככתבת בתוכנית "המגזין" של ערוץ המוסיקה 24. לשחר, אגב, לא מפריע שהאנשים כבר לא מצביעים עליה ברחוב. "אני נורא נהנית מזה", היא אומרת. "הערוץ נתן לי אחלה הזדמנות להוריד פרופיל ולשלם על הלימודים".

לא היה לך מוזר לעבור מתפקיד המסוקרת למסקרת?
"בפעם ראשונה שלי ככתבת המגזין, כשבאנו לראיין את שרית חדד, הפפראצי התחילו לצלם אותי. לקח לי דקה להסביר להם שאני לא האייטם. היום הם כבר לא מתייחסים אלי בכלל וזה נפלא".

הדרך שעברה שחר מנציגת יו הפנר בישראל לנציגת יוד קוטנר לא הייתה פשוטה. האמת היא שבערוץ לא מיהרו להחתים את הטאנלנטית. "הם מאוד התלבטו לגבי בגלל התדמית שיש לי, אז החליטו לעשות לי טסט", היא מספרת. "הלכתי להופעת ג'ז בלבונטין והייתי צריכה לשאול אנשים בקהל אם הג'ז מת. הבעיה הייתה שכולם באו לשם רק כדי לשתות בירה. איכשהו הוצאתי משהו, הלכתי בין האנשים ונתתי קצב של בס ורציתי לאלתר איתם, עד שמצאתי צדיק אחד בסדום וכנראה שזה הספיק. אפילו קוטנר תפס אותי במסדרון איזה יום ואמר שהוא לא היה בעדי, אבל זו היתה החלטה טובה. המגזין נותן לי הזדמנות להראות את עצמי באמת, למרות הדימוי שהיה ויש לי, שכל כך רחוק ממי שאני".

טוב, התחלת את הקריירה בפלייבוי. למה ציפית?
"כבר בפלייבוי באתי בהפוכה. בכל כתבה או ראיון יצא הצד האינטיליגנטי שלי, אבל שלושה שבועות לתוך העבודה הדוברת אמרה לי 'טוב, יודעים שאת אינטיליגנטית. עכשיו יש את הצד השני שאת צריכה לחשוף'. לא הייתי צריכה למכור סקס, להיפך. הם רצו משהו צעיר ומגניב. ואז נדבק לי הדימוי של פלייבוי, שלא הייתה לי בעיה איתו, בעיקר כי הוא מאוד רחוק ממני".
 

רן שחר רן

 
שחר, בת 25, החלה את דרכה כמראיינת כבר בצבא, עת שירתה ככתבת העיתון "במחנה". לדבריה, היא קיבלה שם לא מעט עצות שעוזרות לה עד היום. "הדבר הראשון שלימדו אותי בקורס הכתבים זה שלכתב יש המון כח ביד ואם הוא יכתוב דבר לא נכון זה יכול להרוס. עכשיו, אם אתה מקבל משכורת, למה להרוס?"

ומה תעשי אם ידרשו ממך להיות צהובה כי זה מה שהקהל רוצה?
"אני לא מאמינה בגישה של לנסות ולהנמיך את הרף כי הקהל רוצה, זה לא הגיוני. יום אחד אני אעשה תכנית שעל הזין שלה יהיה מה הקהל רוצה. מאיפה יודעים מה הקהל רוצה לשמוע? היו פה הרבה תכניות שהיו בדיוק מה שחשבו שהקהל רצה, והן נכשלו. מי שהצליחה באופן מפתיע היתה התכנית 'מי מפחד מצופית גרנט'. כי היא היתה שם עצמה ושאלה את כל השאלות, גם הלא נעימות. תחשבי על זה, הקונספט היה שעה שלמה עם מרואיין אחד - מי דמיין שזה מה שאנשים רוצים?

"המוח האנושי רגיל לשים במגירות, אבל המציאות הרבה יותר מורכבת. ילדים ומבוגרים בעיניי זה אותו דבר - רק תגיש להם דברים שפותחים סקרנות והם יבלעו אותם. אנחנו כל כך רגילים לעשות דברים כבדרך אגב, כמו לראות טלוויזיה כשמנמנמים או לשמוע דיסק כשמנקים. בעיני, גם אם הצופה רוצה לנמנם מול הטלוויזיה, צריך לתת לו משהו מעניין שיגרום לו לחשוב".

אחרי תקופה שבה המונח "חשיבה" לא ממש התיישב עם התדמית הקופצנית של שחר, נראה שהג'וב הנוכחי רק מוציא ממנה עוד ועוד פנינים, בעיקר בכל מה שקשור לתחום המוסיקה הישראלית. המסקנות, אגב, לא הכי אופטימיות. "עולם המוסיקה הוא לא רק מוסיקה נטו", היא אומרת. "אין יותר אמנים כמו אריק איינשטיין - כאלה שלא נחשפים לתקשורת ועדיין מוכרים את היצירות שלהם. אולי אביתר בנאי. הגופים התקשורתיים מצפים לחבילה של אמן שהוא גם נורא חתיך, גם נורא מוכשר וגם יוצא לבראסרי. זה לא עובד ככה, כי לא ממש חיים בארץ שלנו ממוסיקה ואז אין כסף לאכול בבראסרי. חוץ מזה, עולם המוסיקה נפרד לגמרי מסלבריטאות, זה משהו שונה. נכן, יש היום אומנים שבנו אותם כמוצר, אבל הם מעטים. אם נלך לראיין אותם יום אחד, אולי יהיה מעניין לשאול מה היחס שלהם לכל זה".
 
מגישי "המגזין" בהרכב מלא (יח"צ)
 מגישי "המגזין" בהרכב מלא (יח"צ)   
אולי זו השאיפה להיות מפורסם, שמשותפת כיום לרוב האוכלוסיה מגיל 0 בערך?
"אני לא אבין את זה לעולם. באמת, מה יש בזה? כלום".

וההליכה לפלייבוי לא הייתה סוג של רצון להתפרסם?
"אם חושבים שהלכתי לזה כדי להתפרסם, זו טעות. עבדתי אז בחנות בדיזנגוף סנטר ולא מכרנו כלום. סגרנו קופה של 200 שקל ביום טוב. הייתי ארבעה חודשים בתל-אביב ומישהו הציע לי ללכת לאודישנים. אמרתי לא והוא המשיך. אחרי 45 דקות הייתה לי תחושה שזו תל-אביב, אז כולם עושים את זה ורציתי לראות מה זה אומר. איך שהגעתי לאודישנים כבר רציתי ללכת משם ואז נבחרתי לתשע הסופיות. אמרתי 'מגניב, אהיה איזה יום במלון בנוחות ויהיה כיף'. לא הבנתי מה זה אומר וגם היה לי ברור שאין לי ממש את הכישורים לזה. גם כשעשיתי את 'פיק אפ' אמרתי 'איזה מגניב'. אבל עכשיו המגזין נותן לי להיות במקום אחר וזה הרבה יותר נוח לי. עכשיו רק חסר לי חבר מוסיקאי".

נו, אז את במקום הנכון.
"כן, אני מחכה. החלטתי שזה מאוד גזעי להעריץ סלב, ובכוונה אני משתמשת במילה גזעי. החלטתי שהסלב שאעריץ זה רן דנקר ואפילו הלכתי לראיין אותו. עכשיו כשהוא בקריירה מוזיקלית, זה נראה כאילו כוונו אחד לשניה.

"אבל ברצינות, את מסתכלת על תרבות הסלבז וכל מה שנותר זה לחייך. אומרים If you can't beat them join them, אז החלטתי להצטרף. כשאני פוגשת אמנית צעירה ומקסימה כמו אביגיל רוז, בת חסותו של יוני בלוך, אני מסתכלת עליה ונורא רוצה להגן עליה מהעולם הרן דנקרי הזה, שלא תסחף לזה. אגב, גם לרן דנקר בטח נורא קשה עם זה, כי הוא תמיד רצה לעשות מוסיקה, אבל בגלל שהוא התחיל את הקריירה כשחקן טלנובלות, התייחסו אליו קודם כל בתור שטחי. מבאס. זה בדיוק מה שקרה לדן תורן שהחל כשחקן, אבל הוא הפסיק לשחק ועבר רק למוסיקה כדי שיתייחסו אליו ברצינות. היום אנחנו חיים בעולם שאפשר להיות גם בדני הוליווד וגם לעשות מוסיקה".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by