בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בא מאכזבה 

בא מאכזבה

 
 
עידו שי

לני קרביץ משחרר אלבום חדש ולא ממש מחדש. את עידו שי זה קצת מבאס, אבל יכול להיות שברק אובאמה מצא זמר לכנסי הבחירות שלו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לעיתים מהנה, לעיתים מביך. קרביץ (יח"צ)
 לעיתים מהנה, לעיתים מביך. קרביץ (יח"צ)   
אם אני מנהל מסע הבחירות של ברק אובאמה, הדבר הראשון שהייתי עושה הוא להתקשר ללני קרביץ.
"לני שלום. כבר הרבה זמן אני מחפש מישהו שילחין את הנאומים של ברק לשירים. אחרי שהקשבתי לאלבום האחרון שלך, אני חושב שאתה האיש למשימה".
לני יכחכח בגרונו, יסיר מעליו את המעריצה העירומה שוודאי תהיה שרועה על גופו, יסדר את הנזם ואז יפלוט: "מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?".

האמת היא שאין לי מושג במי לני קרביץ תומך בבחירות לנשיאות ארצות-הברית, אבל יש לי תחושה די טובה שהוא לא מת על ממשל בוש. ההתנהלות האמריקנית בעולם הביאה אותו לזנוח סוף סוף את הבלדות הרומנטיות למען אלבום גיטרות ומסרים חברתיים. על פניו, מדובר בכיוון שצריך לברך עליו. קרביץ תמיד ידע להפיק שירי רוק משכנעים וסוחפים - הבעיה הייתה תמיד בכתיבה הקלישאתית. אולי ארבעת אלפים הרוגים בעיראק וארבעה חודשים בחווה מבודדת בברזיל היו אמורים להוציא ממנו משהו מעט מתוחכם יותר, אבל התשובה – למרבה האכזבה – היא לא. נכון, זה לא אלבום גרוע - רוב הזמן הוא בהחלט מהנה, חוץ מהרגעים שבהם הוא ממש מביך.

מהרגע הראשון ברור שיש כאן הרבה יותר שירי רוק קצביים ממה שאנחנו רגילים באלבומים של קרביץ. כל חמשת הראשונים הם כאלה. בפתיחה הוא מזמין אותנו למהפכת האהבה שלו, בשיר מוצלח שהוא גרסת 2008 ל – "Are you Gonna Go My Way". המסרים החברתיים והגיטרות לא מרפים גם בהמשך - "Bring it on" הוא עוד שיר רוק חביב, אבל המוצלח מכולם הוא "Good Morning". הכל עובד בשיר הזה: הכינורות, הגיטרה הגרובית - קרביץ נשמע כאילו הוא ממש יודע מה הוא עושה. גם "Dancin' Til Dawn" - שיר מדליק שמזכיר קצת את "Miss You" של הרולינג סטונז – הוא סוכרייה חביבה. חבל שמכאן העסק רק מתדרדר.
 

קלישאה צרופה

 
שאר חלקי האלבום כוללים כמה רגעים ממש מביכים. הראשון הוא השיר שאמור להיות הלהיט של האלבום, "I'll Be Waiting". קרביץ חוזר פה למגרש הביתי שלו, מתחיל שקט ומתפרץ בפזמון עם פסנתר רומנטי. בטוח שזה ירגש את המעריצות, אבל בעיניי זה בעיקר מאוס ולא מתוחכם. גם בון ג'ובי היה יכול לכתוב שיר כזה. I" Love the Rain" הוא עוד שיר שקט שלא הולך לשום מקום ומצליח לשעמם מהשניות הראשונות. אחר כך מגיע המביך מכולם, "Long and Sad Goodbye", שבו שר קרביץ על אבא שלו. משום מה זה נשמע כמו שיר שקרביץ כתב כשהיה בן 16 ולא בגיל 43. השיר הזה חושף את הקושי שלו לכתוב מילים מעניינות שיחלצו תובנה אחת משמעותית מבין רצף המשפטים הסתמיים והקלשאתיים. זה נכון גם לגבי מרבית השירים החברתיים. "I Want to Go Home" הוא דוגמא מצוינת. שיר של בית וחצי שכתוב מנקודת מבטו של חייל אמריקני שמוצב אי-שם בחזית וחולם על שלושה דברים: לראות את בנו שעוד לא נולד, להגשים את חלומותיו ולנשק את אישתו לפני השינה. הדבר היחיד שיכול להיות יותר צפוי מזה, הוא שהחייל יתחיל להתגעגע ל"זמנים הטובים ההם". וזה אכן קורה – בבית השני.

מצד שני, קרביץ יודע להפיק והסאונד של האלבום מרתק - מה שאומר שבכל שמיעה אפשר לשמוע דברים חדשים. רק חבל שאפשר לשמוע כל כך טוב גם את המילים.

אז האלבום של לני קרביץ לא מאוד מרשים ולא ממש מרגש, אבל יש לו עוד כמה שימושים. אני די משוכנע שתצא ממנו הופעה מצוינת. הייתי מתחיל בכמה אסיפות בחירות של ברק אובאמה - שם מחפשים מסרים קצרים, קצביים ולא מאוד מתוחכמים. מקום טוב להתחיל בו את מהפיכת האהבה של קרביץ.

לני קרביץ – "It's Time for a Love Revolution" (הליקון)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by