בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סיפורי סבתא 

סיפורי סבתא

 
 
יוסי גורביץ

אם אתם מצפים למצוא בספר "קדיש" חומר על התפילה הידועה, צפויה לכם אכזבה. יוסי גורביץ התאכזב קשות מהספר, שממחזר סיפורים שהצליל החוזר בהם הוא בעיקר "אוי, אוי, אוי". בקיצור, לברוח

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בספרם "'קדיש" (מודן, 2008) מספרים לאון צ'ארני ושאול מייזליש על יהושוע, חייל יהודי-פולני בצבאו של ג'ורג' וושינגטון, שבמהלך החורף הנורא בוואלי פורג' נתפס על ידי המצביא המחמיר כשהוא מדליק אש בניגוד לפקודות. ג'ושוע המפוחד מסביר לוושינגטון שהלילה הוא חנוכה, ומסביר לו מהי משמעות החג. שנה לאחר מכן מגיע הנשיא וושינגטון לביתו של יהושע בניו-יורק ומעניק לו מדליה, משום שרומם את רוחו בסיפור על החשמונאים הנלחמים בכיבוש זר.

סיפור נחמד, נכון? אבל:

1. החורף האיום בוואלי פורג' היה בשנת 1778-1779.
2. מלחמת העצמאות האמריקנית הסתיימה ב-1783.
3. החוקה נכתבה ב-1787, וושינגטון נבחר לנשיאות ב-1789. כלומר, יש עשור – ולא שנה – בין החורף ובין הביקור המיתולוגי. מישהו באמת רואה בעיני רוחו את וושינגטון הנשיא – שהיה ידוע בתיעובו לחייליו - מסתובב בחורף הניו-יורקי ומחפש חייל-לשעבר?
4. וושינגטון, ככל המייסדים, לא היה צריך לשמוע מאיזה יהודי (באיזו שפה, אגב, דיברו הפולני והאנגלי?) על החשמונאים. בניגוד ליהדות, שמחקה את החשמונאים (המקום המוקדש להם בתלמוד לא יתפוס יותר מעמוד אחד), הנצרות הכלילה את ספרי המכבים בכלל ספרי הקודש שלה. וושינגטון קרא על המכבים, ככל הנראה, גם באנגלית וגם ביוונית. יתר על כן, סיפורי המכבים – במיוחד סיפור חנה ושבעת בניה – הם מאבני היסוד של הנצרות.
5. חשוב מכל, לסיפור הזה – מיתוס יהודי-אמריקני חשוב – אין כל בסיס היסטורי. הוא נכתב על ידי קרובת משפחה שלא היתה נוכחת בסעודה שערך וושינגטון בביתו של מיכאל הארט, יהודי בעל מעמד מפילדלפיה – והוא נכתב 40 שנה לאחר הסעודה. מדליות משאירות רישומים – ואין כל רישום כזה.
ו. מה, לעזאזל, הקשר לקדיש?
 

אובר שמאלץ

 
הסיפור לעיל מהווה מיניאטורה של ספרם של מייזליש וצ'ארני. הספר מתיימר לדבר על ההיסטוריה של תפילת הקדיש ועל המעמד הייחודי שלה ביהדות. אבל הטקסט המוקדש לקדיש בספר מהווה פחות מרבע ממנו, ואת השאר ממלאות אגדות מתקתקות ובכייניות, ומידע יבשושי ופרטני אודות מנהגי האבל היהודיים.

למייזליש וצ'ארני יש בעיה: בניגוד לנוצרים, ששמרו רישום מדוקדק יחסית על התפתחויות בדתם, יהודים מעדיפים להעמיד פנים שביהדות אין כל שינוי ושהיא ניתנה כולה למשה מסיני. גרוע מכך, אין שום שריד רציני לתפילת הקדיש לפני המאה ה-13, ומייזליש וצ'ארני נאלצים להודות בחירוק שן שייתכן מאד שהיא הושפעה מן המנהג הנוצרי לומר מיסות לעילוי נשמת המת. המונח "עילוי" משמש כאן במשמעותו המדויקת: תפקידה של המיסה הוא להוציא את המת מכור המצרף – פורגטוריום – או הגיהנום ולהעבירו לגן העדן. הקדיש אמור לעשות את אותו הדבר, וזו הסיבה שקדיש יתום נאמר במשך שנה – או 11 חודשים – כמניין הזמן שרשעים אמורים לבלות בגיהנום.

על הנקודה המביכה הזו מנסים השניים – שהדיאלוגים ביניהם והמנהג הרווח להתייחס אליהם בגוף שלישי, מסוגלים להביא אדם לידי הקאה – לחפות בהמון רטוריקה אנטי-נוצרית. הם טוענים שהקדיש התפתח בין מסע הצלב הראשון רווי הדם והמגפה השחורה, שלוותה בפוגרומים – וזאת משום שהיהודים היו זקוקים אז לאיזה חיזוק מוסרי. דא עקא, בין שני האירועים חוצצים 250 שנה שלמות, ואי אפשר לדבר על קו ישיר ביניהם (במיוחד אם זוכרים שיהודי צרפת ואנגליה, למשל, גורשו קודם למגפה).
 

הבורות חוגגגת

בנסיונותיהם לעורר קינה על מצב היהודים דאז – השניים מפרטים כל פוגרום שנערך במהלך התקופה, המון נפנופי ידיים שמסתירים את העובדה שמידע ודאי בנושא הקדיש אין להם – עושים מייזליש וצ'ארני גם שני דברים מפלצתיים. ראשית, הם מכנים את מעשיה של 'מרת רחל ממגנצא', הרוצחת את ילדיה על קידוש השם במהלך מסע הצלב הראשון, 'מרטיט'. שנית, בנסיונותיהם לנקות את היהודים מאשמת עלילות הדם – נסיון מיותר; אדם סביר לא יקנה את השטות הישנה הזו, ומי שמקבל אותה לא יתייחס להכחשות של השניים – הם טופלים את האשמה על מיעוט נרדף אחר, המצורעים. "ובטרם התאוששו מצרה זו, באה 'גזירת המצורעים', שכנראה חשו דחויים והרעילו את בארות המים. ומי הואשם? היהודים" (עמ' 33).

כשקראתי את המשפט הזה, הטחתי את הספר בקיר. הצמד הוכיח בורות משוועת בהיסטוריה של ימי הביניים, ובעוד שהוא דוחה את עלילת הדם כנגד היהודים, אין לו שום בעיה לקבל עלילה מפלצתית לא פחות כנגד קבוצה שמצבה החברתי היה גרוע משמעותית מזה של היהודים. היסטוריונים דוחים בבוז את העלילה כנגד המצורעים (ובימי הביניים, מקרה חמור של חצ'קונים יכול היה להיחשב אף הוא לצרעת) באותה מידה ומאותה סיבה שהם דוחים את הטענות כנגד היהודים: מגפה לא פורצת כתוצאה מהרעלת בארות, הידע המדעי של התקופה לא איפשר זיהוי מגפות, כל ההודאות מקורן בעינויים, ושתי ההאשמות מיועדות למצוא שעיר לעזאזל – בקרב מיעוט שנוא שהחברה הנוצרית ידעה כי חטאה נגדו, סבלה מרגשי אשם וידעה כי היא ראויה לעונש מצידו.

יש עוד הרבה מקרי בורות כאלה. למשל, אליבא דמייזליש וצ'ארני, 'כנראה' (ראיות, כנראה, אין) שהמהר"ם מרוטנברג קבע את הקדיש כחלק מטקסי הקבורה "כדי לקטוע את המשבר האמוני המתמשך שבא בעקבות ההרג... בעת מסעי הצלב ומגיפת הדבר" (עמ' 46). אבל המהר"ם מת ב-1295 – יותר מחמישים שנים לפני המגיפה!

ועוד: שוב ושוב מתעכבים השניים על כך שהקדיש הוא תפילה חביבה "משום שהוא נכתב בשפת העם". אלא שהקדיש כתוב ארמית, ובסוף המאה ה-13 היהודים היחידים שדיברו ארמית היו יהודי סוריה. ארמית הפסיקה להיות שפה עממית יהודית במאה השישית, כ-700 שנה לפני המהר"ם. טענה הגיונית יותר (טענת כפירה, עם זאת) תציין שכפי שהמיסה – ששימשה השראה לקדיש – נאמרה בשפת מלומדים, לטינית, כך גם הקדיש – הוא כלל לא אמור היה להיות מובן להמוני היהודים. ומסיבה טובה: הוא כלל איננו תפילה למת, אלא תפילת צידוק דין, המהללת את האל שהרג את האיש שאותו קוברים כעת.

בקצרה, בין אגדות אורבניות מתקתקות ובין חוסר הבנה מינימלי בהיסטוריה, הספר הזה הוא אחד מהספרים היותר מאכזבים שנכתבו לאחרונה בנושאי יהדות. יש שורה של ספרים מרתקים הרבה יותר שם בחוץ. את "קדיש" רצוי להשאיר על המדף.

"קדיש" - לאון צ'ארני ושאול מייזליש (מודן)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by