בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ללקק את השפתיים 

ללקק את השפתיים

 
 
עידו שי

עידו שי חושב שהאלבום החדש של הוט צ'יפ מציע הפתעות מתוקות בכל הטעמים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
פופי יותר. עטיפת האלבום
 פופי יותר. עטיפת האלבום   
אם הייתי פורסט גאמפ, הייתי אומר שאת חובבי המוסיקה אפשר לחלק לפי ההתנהגות שלהם בחנות ממתקים בקניון. אלה עם שלל האורות המנצנצים, תפזורת של סוכריות חמוצות, סוכריות מתוקות, צבעי מאכל וג'לטין. יש כאלה שמסתפקים בסוכריות גומי מצופות סוכר; אחרים הולכים על מחלקת השוקולד המריר, החלבי, המגורען באגוזים; יש כמה שמסתפקים רק בבננות הגומי הצהובות ונרתעים מהמחשבה להכניס לשקית שלהם שום דבר אחר; מעריצי Hot Chip ייכנסו לחנות הזו וינפצו את כל המיכלים השקופים. הם ימתינו בסבלנות בזמן שהמוכרת תצרח לעזרה. כשכל הסוכריות והשוקולדים והנחשים מגומי וביצי ההפתעה יתערבבו על הרצפה, אז הם יאספו אותם בלי הבחנה וילכו הביתה ללקק את האצבעות בזמן שהם מקשיבים שוב ל- Made in the Dark.

אבל גם מי שלא אוהב סוכריות קופצות, יוכל לקפץ לאלבום החדש והמשובח של הוט צ'יפ - שהוא אחד המהנים, המרקידים, המרגשים, מבלבלים, מרתקים ששמעתי בהרבה זמן. את הוט צ'יפ הקימו שני חנונים מלונדון - אלקסיס טיילור וג'ון וגודארד - שעושים מוסיקה מאז שהם בני שש-עשרה. כשהיו ילדים הם עשו קאברים לוולווט אנדרגראונד.

הם גדלו ונסחפו בזרמים המתחזקים של טכנו ודאנס, אבל האלבום הראשון שלהם בכלל כולל מחוות לטימבאלנד, דסטניז צ'יילד וג'סטין טימברלייק. מה שיפה בהוט צ'יפ, הוא שהסגנונות הנוספים לא דחקו החוצה את האהבות הישנות בשקית הממתקים שלהם והם החלו לייצר מוסיקה שנשמעת כל הזמן כמו המון דברים. הוט צ'יפ מחברים בטבעיות סינת'-אייטיז, גיטרות רוק, ביטים של רגאיי, באסים של האוס ומקצבים של טכנו. עם כל הכבוד לצה"ל, לכור ההיתוך הזה אין ממש מקבילה בישראל.

דאנס למתוחכמים

הלהיט של האלבום הזה, Ready for the Floor, נכתב לפי השמועות לקיילי מינו. הוט צ'יפ מכחישים. זה לא ממש משנה (חוץ מאולי כמה אלפי עותקים יותר שקיילי היתה מצליחה למכור) וצריך להקשיב לו בכל מקרה. השיר משלב בתוכו חלק גדול מהמרכיבים שהופכים את הוט צ'יפ ללהקה כל כך מוזרה מצד אחד, אבל כל כך נגישה ומהנה למי שמרשה לעצמו להתעמק בה. הפתיחה מזכירה מעין קטע טראנס מרוכך, שבכל הרכב אלקטרוני אחר היה נמתח במשך דקות ארוכות, עם הבדלי אפקטים מסוימים, אבל אצל הוט צ'יפ הוא מחליק במהרה לפזמון החוזר של אלקסיס טיילור. הקול שלו (קצת כמו של דיימון אלברן בבלר) מקסים, רגיש ועדין. וכל זה על רקע מוסיקה שכל מי שהיה באומן 17 שכח שהיא באמת מסוגלת לעשות משהו חוץ מלהיות פסקול מונטוני ללילות של סמים ואלכוהול. התוצאה היא שיר אלקטרו-פופי שלעולם לא יושמע באומן, אבל כן יושמע בכמה תחנות מיינסטרים שמחשיבות את עצמם מתוחכמות.
 
הוט צ'יפ בהופעה (אימג'בנק/GettyImages)
 הוט צ'יפ בהופעה (אימג'בנק/GettyImages)   
הזפזופ של הוט צ'יפ מקטעים קצביים עמוסי כלים וקולות לרגעים יותר שקטים עובד פעם אחר פעם בדיסק הזה. שירים שמתחילים מהר ומאיטים לקטעים סקסיים, חולמניים, הססניים ואז שוב המוסיקה מתגברת והקצב העולה - והמאזין כבר לא ממש בטוח אם התחיל שיר חדש או אולי הוא עדיין מקשיב לקודם. זו התחושה ב-Touch Too Much, שאחריו מגיע We Were Made in the Dark, שהוא שיר שקט, לא מתחכם, עם בסיס סול שמזכיר קצת שירים של ווילי נלסון. לאן נעלמה הסכיזופרניה? הוט צ'יפ מזכירים לנו שוב שהם לא עובדים לפי תבניות.

הבסיס לכל האלבום הזה הוא גיטרות. הן עומדות בבסיס רוב השירים הקצביים. תמיד יש איזה חצי ריף ברקע, גם כשמעמיסים עליו עוד ועוד אלקטרוניקה. יש שירים שהשילובים האלקטרו-רוקים בהם עובדים פחות טוב, אבל שילוב הקולות המרתק של גודארד הרציני וטיילור הרגיש מצליח להציל גם את השירים הפחות מוצלחים.

האלבום הזה הוא מעט יותר פופי ונגיש מהקודם והמוצלח שלהם. מצד שני, הוא הרבה יותר תזזיתי, קשוח ולעיתים גס במעברים ובשילובים המוסיקליים. כשחושבים על זה, השילוב הולם את התנגשות הטעמים שהוט צ'יפ מצטיינים בה. מצד אחד לקרב את המאזין, ומן העבר השני להרחיק אותו. ממש כמו שמצד אחד הם להקת גיטרות שמתעקשת ליצור מוסיקת דאנס אבל מצד שני, הם מקפידים להפוך אותה לכזו שלא תושמע ברוב המועדונים. הוט צ'יפ נשארים תמיד על הגבול. הם משלמים על זה מחיר מסוים. הרווח הוא כולו שלנו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by