בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קובה ברוטב סלסה 

קובה ברוטב סלסה

 
 
נילי אורן

פידל קסטרו זה לא רק מהפכות, מלחמות ומשברי טילים. לרגל פרישתו של הרודן הקובני מכס השלטון, קבלו את תקציר התהפוכות התרבותיות שעברו על המדינה. בתפריט: סלסה, סרטי מאפיה, ספרי מדע בדיוני והדובדבן שבקצפת – בואנה ויסטה קלאב. קצת תרבות, מה יש?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בקרוב עמוד בפייסבוק. קסטרו (אימג'בנק/GettyImages)
 בקרוב עמוד בפייסבוק. קסטרו (אימג'בנק/GettyImages)   
פידל קסטרו, שהעביר היום לאחיו את המפתחות לקובה, היה סוג של דן מנו מ"הישרדות". הוא כבש את האי הקאריבי שלו בסערה תוך סילוק אויביו, והפך לרודן הבלתי מעורער של המקום. התגובות אליו מבית ומבחוץ נעו בין שני קטבים - סלידה מכוחניותו או הערצה לנחישותו. אבל חוץ מהשוואה ל"הישרדות", דף אישי משעשע ב"מייספייס" ויצרנית בגדים ישראלית מוכרת, ההשפעה התרבותית של תקופת שלטונו הארוכה הורגשה בעיקר בקולנוע, בספרות ובמוסיקה הקובנית.
 

חיים בסרט קובני

מי הבוס? טוני מונטנה ב"פני צלקת" (יח"צ)
 מי הבוס? טוני מונטנה ב"פני צלקת" (יח"צ)   
לא מעט סרטים הושפעו וצמחו מהתרבות הקובנית בימי קסטרו הקומוניסט. נושאים כמו הגירת הבורחים והמגורשים מקובה לארצות המערב, רדיפת השונה על-ידי המשטר הקובני והניסיון למחות את זכר התרבות שקדמה לתקופתו של קסטרו, מצאו את דרכם אל מסכי הקולנוע המערבי ומשם ללב הצופים. עם זאת, לא כל הקולנוענים גרמו לקהל לחוש נפלא לגבי המקום הנאור בו הם חיים. מיעוטם, כמו מייקל מור הפרובוקטור, רמזו שייתכן והקומוניזם הכפוי של קסטרו עדיף לפעמים על הקפיטליזם הדורסני של העולם המערבי.

"תותים ושוקולד" מ-1994, למשל, עסק בקצוות השונים בחברה הקובנית אחרי המהפיכה, ועקב אחר התאהבותו של הומוסקסואל ציני בקומוניסט סטרייט בקובה. לעומתו, "גוואנטנמרה" מ-1995 הוא סאטירה על החיים בקובה תחת המשטר הקומוניסטי. חוץ מאלה, בסרטו הדוקומנטרי האחרון "סיקו", מייקל מור מגיע לקובה של קסטרו עם חבורת אמריקנים חולים כרוניים, ומוכיח ששירותי הבריאות שם טובים יותר מאלה שבארצו.

עוד סרט שהתבסס על תקופת שלטונו של פידל היה "פני צלקת" משנת 1983, אותו ביים בריאן דה פאלמה ("דרכו של קרליטו") וכתב אוליבר סטון ("רוצחים מלידה"). בסרט הפולחן מהדהד קסטרו כמעט בכל פריים. הסרט מתחיל ב-150 אלף מהגרים קובנים שהוגלו על-ידי הרודן לארצות-הברית. אחד מהם היה כוכב הסרט טוני מונטנה, שגולם בידי אל פצ'ינו. במהלך הסרט רוצח מונטנה את יד ימינו של קסטרו, עובד במסעדת "הוואנה", ואחר כך עבור מאפיונר קובני. הסרט נחשב על-ידי רבים לאחד הטובים בכל הזמנים.

גם הסרט "לפי שהלילה יורד" משנת 2001 נוצר בהשפעת משטרו של קסטרו. ביים אותו ג'וליאן שנבל ("הפרפר ופעמון הצלילה") וכיכבו בו ג'וני דפ, שון פן, אוליבייה מרטינז וחוויאר ברדם ("ארץ קשוחה"). את הספר שעליו התבסס התסריט, כתב רינאלדו ארנאס, שנולד בקובה והוגלה לארצות-הברית. הוא פרסם ספר בקובה על אהבת גברים בצל המהפיכה, שזכה לפרסים בינלאומיים וגם הושיב אותו בכלא הקובני. הוא עזב ב-1980, כשקסטרו ברוב חביבותו אישר להומוסקסואלים, חולי נפש ובעלי עבר פלילי לעוף מהמדינה. לאור האופנה ששלטה באותם ימים ברחוב האמריקני אליו עבר, לא פלא שאת כל יתרת ימיו בילה בגעגועים עזים למולדת הבוגדנית.
 

עם הספר

הומואים החוצה. לפני שהלילה יורד (יח"צ)
 הומואים החוצה. לפני שהלילה יורד (יח"צ)   
בקובה צמחו לא מעט סופרים מוכשרים שהיגרו משם עקב הצנזורה הקפדנית שהטיל שלטונו של קאסטרו. רובם המשיכו ממקום מגוריהם המרוחק לכתוב על האי הקאריבי האהוב, משל היו השורדת לשעבר סיוון שטרית. סופרים אחרים שנשארו בקובה דאגו להימנע מלבטא ביצירות שלהם דעה פוליטית כזו או אחרת.

הסופר הקובני רינאלדו ארנאס, למשל, היגר מקובה עקב רדיפתו כהומוסאסואל והתיישב בניו-יורק, שם התאבד ב-1990 לאחר שחלה באיידס. בין הספרים שהוציא ניתן למנות את "סלסטינו לפני השחר", "חדר המצורעים", "פטגוניה" ו"לפני שהלילה יורד", שעובד כאמור לסרט קולנוע.

סופר קובני בולט אחר הוא אדוארדו מאנה, שנולד בקובה והיגר לצרפת. ספרו "שנותיי, קובה" - רומן אוטוביוגרפי שמתאר את החיים בקובה והתקוות שהביא עימו קסטרו לתושבי האי, אף תורגם לעברית. פה תוכלו לקרוא קטע מהפתיחה שלו.

הסופר הקובני גיירמו קבררה אינפנטה היגר ללונדון, וספרו הנודע "שלושה טיגריסים עצובים" הושווה על-ידי מבקרים ליצירתו של ג'יימס ג'ויס. "לחלום בקובנית", ספרה ראשון הסופרת כריסטינה גארסיה, שנולדה בקובה וברחה משם לאחר עלייתו של קסטרו, היה מועמד לפרס הספר הטוב ביותר בארצות-הברית.

הסופרת הקובנית דאינה צ'אוויאנו היא סופרת הפנטזיה והמדע הבדיוני הנמכרת ביותר במדינה הקאריבית. הספר שלה, "אי האהבה הנצחית", תורגם ל-21 שפות ונחשב לספר הקובני המתורגם ביותר אי פעם. ב-2007 הוא זכה בפרס "הספר הטוב ביותר בשפה הספרדית" בפלורידה, והשנה הוא יתורגם גם לאנגלית. גם ספריו של הסופר הקובני לאונרדו פדורה, שעדיין מתגורר בקובה וספריו נייטרליים מפוליטיקה, תורגמו לחמש שפות וזכו לשבחים. אחרון אחרון חביב הוא ג'ושוע ג'בגוקה, שכותב ומצייר רומנים גרפיים בקובה, ומתמחה בשנות נעוריו של טוני מונטנה מהסרט "פני צלקת".
 
 

מוי בואנה

הם דווקא נהנו מקסטרו. חברי בואנה ויסטה קלאב (אימג'בנק/GettyImages)
 הם דווקא נהנו מקסטרו. חברי בואנה ויסטה קלאב (אימג'בנק/GettyImages)   
קסטרו, כדרכם של קומוניסטים, תיעב דת ומעמדות חברתיים. בשנות ה-40 הוא פירק מוסדות תרבות עתיקים כמו "המועדונים החברתיים" שבהם צמחו מוסיקאים מוכשרים, מה שהוביל את תרבות חיי הלילה הקובנית למקום אחר - מועדוני סלסה. שם יכלו הבאים לשכוח מבעיות היום יום על-ידי ריקוד קופצני וחושני כאחד, בו כולם שווים.

המוסיקה הקובנית החלה במועדונים החברתיים הנ"ל, שיצרו השבטים השונים של העבדים האפריקאים שהובאו אל האי. אחר כך העניקה לה דת ה"סנטריה", שכבשה חלקים נרחבים באיי אמריקה הדרומית, את מקצבי התיפוף שהיו חלק מטקסי הפולחן שלה. בהמשך התערבבו בה גם השפעות ספרדיות, ג'אמאיקניות ואמריקניות וכך נוצרה מוסיקת הסלסה. היא מאגדת את כל ההשפעות הללו בתוכה ויוצקת אותם לתוך תבנית פופית שחוזרת על עצמה ומצריכה פחות חשיבה ויותר רגש - בדיוק התכונה שכל דיקטטור מעריך בקרב נתיניו.

נציגתה של הסלסה עלי אדמות היא גלוריה אסטפן. אמה ברחה איתה מקובה בהיותה בת 16 חודשים בלבד והיא גדלה במיאמי, שם אימצה דעות פוליטיות מוצקות נגד קסטרו. אסטפן מכרה מעל 90 מיליון אלבומים ברחבי העולם, זכתה בחמישה פרסי גראמי והוגדרה כמלכת הפופ הלטיני. שמעה הגיעה אפילו עד חצרו של האפיפיור הקודם, שהזמין אותה לשיר עבורו. בתגובה היא ביקשה שיתפלל איתה לשחרורה המהיר של קובה מעול הדיקטטור. מסתבר שבסוף תפילותיה נענו, גם אם לא בדיוק בדרך אליה התכוונה.

ועכשיו לדובדבן שבקצפת: בשנת 1999 היה קשה ללכת ברחוב בכל מקום בעולם, בלי לשמוע מוסיקה קובנית בוקעת מחלון כלשהו. הסיבה היתה הצלחתו הפנומנלית של הסרט "בואנה ויסטה קלאב", שקיבץ מקרנות רחוב נגנים מוכשרים ממועדון חברתי שנסגר בשנות הארבעים, ונתן להם לנגן שוב את המוסיקה שלהם. הסרט גרר עניין בינלאומי וחלק מהכוכבים בו פצחו בעקבותיו בקריירה שניה. גם המוסיקה של שנות הזהב בקובה, בין 1930 ל-1950, זכתה לפריחה מחודשת בעקבותיו והחזירה לקהל הקובני את פיסת התרבות שהוצנעה בשנות שלטונו של קסטרו.

בנוסף, המהפיכה בעקבות עלייתו של קסטרו והמתחים הפוליטיים להם גרמה, הביאו לפריחתה של מוסיקה מז'אנר "נובה טרובה" בקובה. הסגנון המוסיקלי הזה הושפע מטרובדורים ולכן נשמע בעיקר כמו דיבור על רקע מוסיקה. בהמשך השנים אימצו בני הנוער בקובה את ההיפ-הופ כמוסיקת מחאה ודיקלמו את השורות שלהם על רקע מוסיקה לטינית או רגאיי מג'מייקה.

אבל מוסיקת המחאה לא שייכת רק לצד פוליטי אחד בקובה. גם הקומוניסטים שבשלטון משתמשים בה, אם כי באופן קצת שונה. ביוטיוב ניתן לשמוע לא מעט שירי הערצה לצ'ה גווארה, שסייע לקסטרו להשתלט על האי. הנה כמה דוגמאות. ומהי המוסיקה שהייתה אהובה על קסטרו עצמו, כמו גם על יקירו צ'ה? נו, ברור שמארשים צבאיים, כמו רוב הרודנים בהיסטוריה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by