בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קרוע בין העולמות 

קרוע בין העולמות

 
 
יוסי גורביץ

אדם ברוך הלך רוב ימיו על החבל המתוח שבין תרבות המערב והיהדות, והשכיל שלא ליפול. תוך כדי כך, הרים תרומה משמעותית לתרבות הישראלית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
משכמו ומעלה. אדם ברוך (צילום: אביב חופי)
 משכמו ומעלה. אדם ברוך (צילום: אביב חופי)   
אדם ברוך, שהלך לעולמו, נהג לעיתים קרובות להביא בטורו השבועי פינת תרגום חריגה: הוא היה מראה כיצד מילים עבריות מסוימות מקבלות משמעות שונה לחלוטין ב"יהודית" – שפת ההלכה, הפסיקה והאגדה – ו"ישראלית", העברית היומיומית.

ברוך היה בין הישראלים הבודדים ששלטו בשתי השפות. הוא נולד במאה שערים ב-1945, צאצא לראש ישיבה חשוב – יצחק יעקב וכטפויגל – ואביו, אשר רוזנבלום, היה עסקן מפד"ל בעל מעמד. שם המשפחה המקורי היה רוזנבלום; ברוך שינה את שמו, ברוח ה"עבריות" של שנות החמישים והשישים, ומעניין לציין שילדיו, עידו ועמליה העדיפו לחזור לשם המשפחה המקורי.

הוא היה אוטודידקט; השכלתו הפורמלית היחידה היתה מדרשת נועם בימי נעוריו. כרבים מאלו המלמדים את עצמם, ברוך פיתח סגנון כתיבה ייחודי משלו, שהושפע מן הניו-ג'ורנליזם של שנות השבעים והשמונים, אבל נשא עמו ניחוחות מעולם היישוב הישן. התוצאה היתה קריירה מטאורית בעיתונות הישראלית: הוא ערך, בתקופות שונות, את מוניטין, גלובס, מעריב, והיה אחד מצוות העורכים של ידיעות אחרונות.
 
 
גולת הכותרת של הקריירה העיתונאית שלו היה הראיון ההזוי, שכמעט נלקח מ"לב המאפליה" של קונרד, שערך עם האלוף שמואל גונן (גורודיש) באמצע שנות השמונים. גונן עזב את ישראל לאחר שחלק גדול מהאשמה בתבוסה בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים הוטל בו; ברוך ראיין אותו, קודח, בג'ונגל של הרפובליקה המרכזית האפריקנית, שם עסק גונן בחיפוש נואש אחר יהלומים – כדי, לדבריו, להרוויח די כסף כדי לחזור לישראל ולטהר את שמו. ברוך היה מראיין סבלני, והתוצאה היתה סנסציה חסרת תקדים בתולדות העיתונות הישראלית. הראיון ישמש לימים כבסיס להצגה "גורודיש" של הלל מיטלפונקט.

האוטודידקטיות של ברוך פנתה בעיקרה לתחומי התרבות. הוא שימש כמבקר אמנות בידיעות אחרונות, הוציא ספר על הפסל יחיאל שמי – "פיסול חילוני" – ושימש כאוצר של הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה ב-1988 וב-1990 ושל הביתן הישראלי בביאנלה הבינלאומית לצילום שנערכה בעין חרוד ב-1988. בשנת 2000 שימש כאוצר של עירית תל אביב. ברוך היה נשיא בית הספר לאמנות קאמרה אובסקרה.

ושוב ושוב הוא חזר אל השסע היהודי-ישראלי: הפיצול שיצרה הציונות בין היהודים הישנים, שלמדו – לעיתים בעל פה – את ספרות התלמוד והפוסקים, שהעברית שלהם מתגלמת בשיאה ביצירתו של ש"י עגנון, ובין הישראלים, שהשליכו מאחוריהם את המטען הרבני-תלמודי. בני הדור הראשון עדיין דיברו יהודית; בניהם כבר לא הבינו את השפה. הם עצרו על סף אימוץ התרבות המערבית, התנודדו על סף סוציאליזם שאת שורשיו לא הבינו, ודילגו מעליו אל השלב ההמוני ביותר בתרבות האמריקנית, עליה כבר הפטיר קלמנסו ש"האמריקנים עברו מברבריות לדקדנטיות מבלי שעצרו בשלב התרבות".

שניים מספריו של ברוך – "חיינו" ו"בתום לב" – עוסקים ישירות בפער הזה, וספר שלישי ("סדר יום") הוא נסיון לתאר את החיים הראויים על פי ההלכה. אלא שהשסע הוא דו-כיווני; העברית של ברוך, עמוסה בהשתמעויות שמקורן בתרבות המערבית והישראלית, לא היתה מובנת לקוראים חרדים מן השורה, והתוצאה היתה משונה למדי: ספר הלכתי לחילונים.

ברוך בלט בהיותו ממעריציו של עובדיה יוסף – לא יוסף הפוליטיקאי הקטן של "עוין, תצא בחוץ", אלא הגאון ההלכתי הנדיר, שלא קם כמוהו במאתיים השנים האחרונות לפחות, שבתוך עמו הוא חי – ובטוריו נהג לצטט את פסקי ההלכה ההומניים-ביחס של מנהיג ש"ס. אלא שלעיתים קלקלה ההערצה את השורה, וברוך גלש לצידוק מר"ן נוסח אלי ישי, בהשתמשו בהתפרצויות הקבועות של יוסף כדוגמא לפער בין עברית-יהודית ועברית-ישראלית.

ברוך, בקצרה, חי בשני עולמות מנוגדים: הוא היה בן בית בירושלים ובאתונה. או, אם לדייק, היתה לו רגל פה ורגל שם: חוסר מנוחה בולט הורגש תמיד ביצירתו. הוא מעולם לא התאים בדיוק לאף אחד משני העולמות: הוא היה חילוני עבור החרדים, שלגלגו על פרשנותו להלכה; ובקרב החוג האמנותי הישראלי הוא היה עוף מוזר מאד. אולי הברט הקבוע שלו הוא הסימן המובהק לכך: להלכה, חבש אותו ברוך משום שעמד בתנאי כיסוי הראש הנדרש מיהודי דתי (לא, אין חובה לחבוש דווקא כיפה או מגבעת בורסלינו) – אבל כיסוי הראש הזה, הבוהמי כל כך, היה סדין אדום בעיני שלומי אמוני ישראל הממוצעים. הוא שידר התרסה – כן, אני דתי ולא חובש כיפה - שהם לא היו מורגלים בה.

יתכן שהניסוח הטוב ביותר למצב בין-הערביים של ברוך הוא של אביעד קליינברג: "לאדם ברוך יש ייחוס. ההבנה שבמונחי אבותיו - מונחים שהוא בחר להיות שותף להם - הוא חומץ בן יין, תקועה בגרונו. לא לבלוע ולא להקיא. ובכן מה הוא? רוזנבלום או ברוך? תלמיד חכם או חכם על חלשים, כלומר ספק הלכה מדוללת לאוכלי טריפות ונבלות? עסקן תרבות פרובינציאלי או בכל זאת, למרות הכל ועל אף הכל, 'נין ונצר' שבעורקיו זורם הדם הכחול היהודי האמיתי, דם שגם אם תמהל ותמהל ותמהל לא ייעלם? גם זה וגם זה. לא זה ולא זה. לא לבלוע ולא להקיא. ארשת הפנים המסוגפת של ברוך מבטאת קרע פנימי "אמיתי", שהפך לפוזה, למניירה, כמו כובע המצחייה הנצחי שלו."

שלום לעפרו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by