בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
משניים יוצ'ה אחד 

משניים יוצ'ה אחד

 
 
יוסי גורביץ

פידל קסטרו פרש השבוע מהנהגת קובה, וכאילו מעולם לא הנהיג מהפכה. בינתיים, חברו צ'ה גווארה הוא הדפס החולצה הכי חזק מאז סמיילי. זה מה שקוראים לו עייפות המותג

 
 
 
 
 
 
 
 
 
זה שהיה וזה שעייף. צ'ה וקסטרו (אילוסטרציה, אימג'בנק/GettyImages)
 זה שהיה וזה שעייף. צ'ה וקסטרו (אילוסטרציה, אימג'בנק/GettyImages)   
פעם, מזמן, פידל קסטרו היה מודל לוהט. האיש עם הזקן והסיגאר התנוסס על עשרות אלפי כרזות שנישאו על ידי צעירים זועמים בסוף שנות השישים. היפים אמריקנים חצו בחשאי את הים, והגיעו לקובה כדי לסייע בקציר קני הסוכר. הוא היה המהפכן פר אקסלנס, זריקת מרץ אחרונה למרקסיזם אחרי חשיפת זוועות הסטליניזם, אחרי כיבוש הונגריה ודיכוי האביב של פראג.

זה היה מזמן. היום קסטרו מוכר לצעירים - אם הוא מוכר להם כלל - כדיקטטור מזדקן ולא רלוונטי, שהשלטון שלו נראה מאובן ומיושן. עם זאת, בשווקים עדיין מסתובב מותג קובני לוהט: ארנסטו "צ'ה" גווארה. בנצחון מרשים לקפיטליזם, צ'ה מוכר חולצות ופוסטרים במיליונים, ומשווק מהפכנות-כורסא לבני המעמד הבינוני, כמה שנים לפני שהם מתחילים את לימודי מנהל העסקים שלהם.

האמת על החבר עם האופנוע סימפטית הרבה פחות מהמיתוס. המהפכן הנודד מארגנטינה, עמיתו הקרוב של קסטרו, לא היה הצלחה צבאית בשום קנה מידה; כמעט כל מה שנגע בו נכשל; הוא לא הצליח להצית מהפכה באפריקה או בדרום אמריקה; והוא היה מעורב בשורה של פשעים כנגד האנושות וברצח המונים. כמו קומוניסט קלאסי ומאובן, גווארה אהב את המין האנושי, אבל היתה לו בעיה עם אנשים. אלמלא עטף את עצמו בדגל האדום, בהחלט סביר שאהבת האלימות שלו היתה מובילה להגדרתו כפסיכופט. אז למה הוא על חולצות, בעוד שקסטרו מעורר, במקרה הטוב, פיהוק?
 

עייפות המותג, מות קדושים

בלי הסטטוס, עם הכסף. קסטרו (אילוסטרציה)
 בלי הסטטוס, עם הכסף. קסטרו (אילוסטרציה)   
לטובת גווארה משחקים שני גורמים: ראשית, הוא מת במה שנתפס כמות קדושים כשחוסל על ידי צבא בוליביה, בנוכחות סוכן סי.איי.איי. הוא נתפס כמי שמוכן למות למען אמונתו. האמת, כרגיל, הירואית הרבה פחות: גווארה התחנן על חייו, ובכירי הסי.איי.איי. ראו במוות מפלה: הם הבינו את הערך התעמולתי במותו, רצו למנוע אותו – וחוץ מזה, הם רצו אותו חי למטרות מודיעין ואולי איזה משפט ראווה. לא משנה; העובדות לא הסתדרו עם המיתוס, אז הן נעלמו. ככה זה בחיים.

שנית, וחשוב לא פחות, גווארה מת צעיר, יפה בלורית ותואר. הוא לא הזדקן. הוא מת כפי שחי, בסער ופרץ. הוא לא נאלץ להשאר בסביבה כדי לראות את מעשי ידיו טובעים בים ולשמוע איך השירה נאלמת.

קסטרו וגווארה נלחמו שניהם יחדיו בימי הזוהר של המהפכה, הביסו יחדיו רודן שהיה מהמתועבים באמריקה הלטינית, ושחררו את ההמונים. הם עמדו יחדיו, בפלישה האמריקנית האומללה למפרץ החזירים, ובמגוון השטיקים המלוכלכים שהפעיל הסי.איי.איי. נגדם.

ואחר כך צ'ה נעלם, והשאיר את קסטרו להתבוסס לבד בבוץ של ניהול מדינה קומוניסטית. גווארה היה ממייסדי מדינת המשטרה הקובנית, היה אחראי לרציחתם של מאות אסירים חפים מפשע – אבל בשנות השישים אף אחד לא שם לב. בשנות השבעים, כשנעלם השכרון, התחילה קובה להיראות כפי שהיא – אבל קסטרו כבר עמד שם לבד. השכרון והתהילה לצ'ה; העייפות וההנג אובר של היום שאחר כך לקסטרו.
 
יפה באדום, צ'ה האייקון (אילוסטרציה)
 יפה באדום, צ'ה האייקון (אילוסטרציה)   
נגד קסטרו פעלו שני גורמים נוספים מעבר להיותו דיקטטור. ראשית, הוא הפך למשהו שגרתי, לחלק מהחיים. הוא איתנו כמעט כמו אליזבת' מאנגליה, והיא כבר מזמן לא מעוררת התלהבות אפילו בקרב המלוכנים שבבני ארצה. שוב ושוב נחשף הציבור לקסטרו – קסטרו במצעד, קסטרו מבקר בקציר, וקסטרו נואם, נואם, נואם. נאומים של תשע שעות הם הד עתיק של אירופה המזרחית בשנות החמישים, ואיך לומר – זה לא דימוי סקסי.

שנית, 49 שנות שלטון הן הרבה, הרבה יותר מדי. נשיאים אמריקנים שמצליחים להגיע לכהונה שניה מאבדים במהירות את אהדת הציבור; הם מעייפים.

כל הופעה חדשה של קסטרו מזכירה כמה הופעות קודמות היו לפניה, כמה זמן נתונה קובה בהקפאה, כמה זמן אין בה שינוי. וקיפאון, איך לומר, הוא לא מקדם מכירות מוצלח למהפכה – ומהפכה היתה כל מה שקסטרו סימל, היא היתה מה שהפך אותו לאייקון תרבותי. הלכה המהפכה, הלך האייקון. הסמל הבולט ביותר של הקפאון היה רדיפת ההומוסקסואלים שהיתה נהוגה בקובה עד סוף שנות התשעים: רדיפה כזו היתה מסימני ההיכר של המשטרים הקומוניסטיים הישנים, וקסטרו לא הבין עד כמה השתנתה התפיסה הליברלית במערב. בשנים האחרונות הופסקה המדיניות הזו, וקסטרו הביע עליה חרטה – אבל אפשר להניח שהחרשות הזו לטרנדים החדשים במערב הזיקה לו כנראה יותר מ"סתם" רדיפה של יריבים פוליטיים.

ואז הגיעה ההסתאבות. בשנת 2005 אמד המגזין פורבס את עושרו של קסטרו בכ-550 מיליוני דולרים, הנובעים משליטתו הישירה בתעשייתה של קובה. הנזק התדמיתי היה ניכר: קסטרו שקל תביעת דיבה. ואחר כך התחילה הדעיכה הארוכה אל הדמדומים, שהסתיימה השבוע בוויתור על השלטון.

האירוניה של שר ההיסטוריה הצליחה להפוך את מי שהיה לשעה לסמל המהפכה העולמית לסמל של כל מה שנלחם נגדו: כוח עריץ, חסר מעצורים, הבוזז את בני ארצו, ושהשלטון נשמט מידיו רק כשהן קפואות ושוב אינן מסוגלות לאחוז בו. קסטרו, בפשטות, חי יותר מדי זמן, ועייף את צופיו בנוכחותו המתמדת. צ'ה נשאר צעיר לנצח.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by