בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
גרסת האנפלאגד של מצעד הגאווה 
 
 
נופר קידר

יש מי שדואג להזכיר בבתי ספר שהומוסקסואליות היא לא מחלה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אף אחד לא הזהיר אותי, שלצאת מהארון בהופעה חיה לפני ארבעים תלמידי תיכון תהיה חוויה שקשה לתאר במלים, לא כל שכן לעבור. אבל אחרי שצפיתי פעם אחת בפעילות של מתנדבי חושן, שירות ההרצאות המשודרג של האגודה הארצית, הבנתי שעם האנשים האלה אני מוכנה ללכת יד ביד לעבר השקיעה. וכך מצאתי את עצמי בתוך מכונית נוסעת, שמבעד לחלונותיה נשקפו נופים אחרים: שדות חרושים, גבעות נמוכות ותחנות דלק מזוהמות משלטי פרסום ופיח.

ישבנו יחד, שתי נשים ושני גברים, והרהרנו בסיפורים שנשמיע לפני קהל התלמידים הצעיר: על הידיעה והגילוי, על הבדידות ועל החברות, לפעמים על סבל ובעיקר על אושר, על מסע שקשה למדוד בזמן והוא נמשך ומתפתח ללא הרף. עוד מעט נגיע ונעבור בשערי בית-הספר; נחלוף בין המולת מגרשי הכדורסל לבין הפלרטוטים הרמים במסדרונות וניכנס לחללה הסגור של כיתת לימוד כלשהי, שם ניפגש פנים מול פנים עם נציגיה הצעירים של החברה הישראלית, שיציפו אותנו במבטים סקרניים ובשאלות. למרות שכל אחד מאיתנו הוא עולם מלא ומורכב בפני עצמו, היום נהיה על תקן הלסבית וההומו, וננסה להסביר לכל מי שמוכן להקשיב, מהי משמעות הדבר עבורנו.
 

בשביל מה אתם צריכים את המצעד הזה?

חושן בפעולה. "עובדי אלילים שדינם סקילה"
 חושן בפעולה. "עובדי אלילים שדינם סקילה"   
"היתה לנו בתיכון מורה שהיתה עושה הרצאות, למשל על יחסי יהודים וערבים, על קבוצות בחברה, על הכנה לצבא, וזה ממש לא מה שהציק לי באותו רגע. הפריע לי שאף אחד בכיתה שלי לא באמת הכיר אותי, שאני לא יכול להגיד שום דבר אינטימי לאנשים שרואים אותי כל יום. אז באתי ואמרתי למורה הזאת, ששליש מבני הנוער שמתאבדים עושים את זה על רקע הנטייה המינית שלהם, ושאני אשמח לשמוע על זה יותר. היא הסתכלה עלי רגע ואז אמרה, 'לא ידעתי'. שבוע אחרי זה היא הביאה לכיתה את התוכנית 'קלפים פתוחים' בנושא הומוסקסואליות".
איתמר, סיפור אישי.


לחלקנו אולי נראה שההומוסקסואליות צועדת בנתיב בטוח לקראת נורמליזציה ושהיא מחלחלת לעוד ועוד שדות ציבוריים. כולם כבר יודעים על קיומו של מצעד הגאווה, כמעט כולם יודעים מי זה עוזי אבן, הרי בעוד שנה-שנתיים יוכלו לבחור לכנסת. אך למעשה, החבר'ה לא תמיד מרוצים מעצם קיומו של דיון פתוח בנושא, שמוטב היה לו שיישאר בחדר המיטות. "אני לא מבין, בשביל מה אתם צריכים את המצעד הזה?", שואל אחד התלמידים. ואכן, מה שמתרחש מאחורי קלעיה של התפאורה החברתית הרשמית בא לא אחת לידי ביטוי בשיחה הגלויה בינינו לבין בני הנוער, מיד לאחר הסיפור האישי. הסיפור הוא זה שסולל את הדרך להקשבה אמיתית, בדומה למתן עדות. כמו אוורור של רגשות ורעיונות, שלא תמיד עצרת לברר אותם לעצמך לאורך השנים, זהו פרק קטן מתוך מגוון עצום של סיפורים אחרים: מתי הפעם הראשונה שבה ידעתי שאני לסבית? מתי שמעתי לראשונה את המלה הומו? כל אחד ואחת מהמתנדבים פורש שנים של אירועים, שרודפים זה את זה כמו בווידיאו קליפ ערוך למחצה.

בתום הסיפור משתררת שתיקה של מבוכה בכיתה, כמה דקות שבהן מנסים הנערים והנערות לעכל את הדברים. מיד אחר כך מגיע זרם של שאלות. פתאום נפתחו לפניהם מספר מסכים, כשאור הזרקורים אינו מופנה רק כלפי הנטייה המינית, אלא כלפי עולם שלם של רגשות, יחסים וערכים. אי אפשר לרמות ילדים, ולרוב הם מזהים מיד את פרצופה הכפול של החברה שהובילה אותנו עד הלום. חלקם רגיש לסבל האישי שעברו חלק מהמספרים, ואם במקרה מישהו או מישהי פסחו על סצינת יציאתם מהארון, תמיד יבקשו לדעת כיצד זה קרה ואיך קיבלו אותך במשפחה.

כאשר יוסי מספר על כך שאמא שלו חיכתה עשר שנים כדי שיבוא ויספר לה סוף סוף שהוא הומו, הכיתה כולה פולטת אנחת רווחה מחויכת. חלק אחר מהצעירים רגיש לנידוי החברתי, שכן הם עצמם מאוימים מכך במקרה של הפרת הנורמות. אחת הנערות שואלת איך מסתדרים עם אנשים שמקבלים אותנו כביכול, ולמעשה מלכלכים עלינו מאחורי הגב; האחרת שואלת אם אנחנו מוצאים הבדל בתגובות של בני נוער במקומות שונים בארץ. בין לבין עוזב אחד התלמידים את החדר, עצביו מרוטים מעצם הנוכחות עם שני הומואים בחדר אחד.

בכיתה המקבילה, לעומת זאת, הצוות השני מקשיב בהפתעה לתלמידת כיתה יא', המספרת בהתרגשות רבה על דודתה הלסבית ועל הקשיים בקבלתה אל חיק המשפחה הקרובה והמורחבת. חבריה לכיתה לא נראים נרעשים במיוחד מהגילוי הזה, הם מכירים כנראה את הסיפור, אבל אנחנו מלאי התפעלות מעצם המעמד.

זאת גרסת האנפלאגד של מצעד הגאווה, אני מהרהרת ביני לביני. יש כאלה שמצטרפים למצעד בשביל הכיף והפגנת התמיכה, יש כאלה שמתבוננים בך משפת המדרכה ומוחאים כפיים, ויש כאלה שתמיד יעדיפו לרכוב על סוסי המשטרה. אבל אולי, לפחות, הם לא יעירו הערות סקסיסטיות במצעד הבא.

המציאות, כבר אמרנו, רחוקה מלהיות מושלמת. שבוע לפני הנסיעה הזאת הוזמנו שלושה צוותים של חושן לבית-ספר תיכון במרכז הארץ בעקבות גילויי הומופוביה קשים בכיתות יב'. מיד עם כניסתם לבית-הספר פגשה אותם רכזת השכבה, נרעשת כולה, והציגה בפניהם מכתב אנונימי שהוגנב מתחת לדלת חדרה באותו יום, בזו הלשון: "...בעקבות שמועות שרצות בשכבה על הגעתם הצפויה של הומוסקסואלים ולסביות... רצינו להביא לידיעתך שחלק נכבד של השכבה מסתייג מהחלטה זו... הגעתם של אורחים אלה תיתן לגיטימציה לנער/ה ביישן/ית להיות הומו, אף על פי שאינו כזה, אלא סתם ביישן, עם בעיות חברתיות כאלו ואחרות. הומוסקסואליות היא מחלה, וכשם שלא מעודדים אנשים לחלות בסרטן, כך לא מעודדים אנשים להיות הומואים... אם בן אדם התגלה כהומו, שינהל את חייו בשקט ולא יתגאה ויתפאר בפני נערים ונערות בני 18.

"טבע האדם הוא לאהוב את המין השני ולא את מינו, כשם שטבע האדם הוא לאכול או לעשות צרכים - הדבר משול בעינינו למתן לגיטימציה לאדם לשבות רעב או להתאפק מלעשות את צרכיו במשך שבוע, זאת אומרת להתנגד לדרכי הטבע (תכונה נפוצה בקרב בני האדם - ואפשר לראות את ההשפעות ההרסניות של התערבות האדם בטבע, בכל חוף ים, בחור באוזון ובהשמדת כמחצית יערות הגשם במאה האחרונה). נוסף לכך, למקרה שפרחה מעינייך העובדה, ישנם בשכבה מספר לא מבוטל של שומרי מסורת. משכב זכר הוא דבר המנוגד בצורה מוחלטת לרוח הדת היהודית, ולכן תלמידים אלה יראו בהבאת הומוסקסואלים ולסביות לנאום דבר המשול להבאת גויים עובדי אלילים שדינם סקילה. יש להתחשב בתלמידים אלה ולא לגרום להם לפגיעה ברגשותיהם".

ביום שבו הגענו לבית-הספר אין צוות שלא מתייחס למכתב בפעילות שאותה הוא מעביר; רויטל, אחת המתנדבות, מקריאה אותו במפגש שלנו. מלמולי התרעמות נרגשים עולים מתוך הקהל, והילדים מבקשים לדעת כיצד הגיבו למכתב שאר התלמידים באותו בית-ספר. "רובם ניגשו אלינו בסוף ההרצאה והתנצלו, כי הם פשוט לא ידעו על המקרה והרגישו רע מאוד עם כל העניין", עונה רויטל, "אבל זה מראה לכם שיש כאלה שאפילו לא מוכנים לשמוע את האדם שעומד מולם".
 

מברונסקי ביט ועד בריאן קיני

"כמעט עד גיל עשרים וארבע חשבתי שהומו זה סקס. וזהו. לא הבנתי שאפשר לקיים מערכת יחסים רגשית עם גבר. מה שזעזע אותי זה סרט שנקרא 'הלשון האבודה של העגורנים', ושם ראיתי בחור שמתלבט במערכת יחסים כזו. אמרתי לעצמי: מה זה הדבר הזה? רק אז התחלתי לחשוב שיש דברים אחרים".
יוסי, סיפור אישי.


הרבה מעבר לעניין הנטייה המינית, מתחוור לשומעים שיש דבר כזה תרבות גאה, והיא מרחפת בחלל הכיתה האפרורי כמו פיסות קונפטי סגולות וורודות. אין מספר אחד שלא מציין נקודת מפגש עם גיבורי התרבות שלו, גם אם נקודה זו מקדימה בעשור את הפרק המיתולוגי שבו יצאה אלן מהארון. אם תרצו, זהו היכל תהילה קווירי, שנמתח מהילד המנודה בקליפ של "ברונסקי ביט" ועד לתוכנית הטלוויזיה "קלפים פתוחים" של נתיב רובינזון. איתמר מספר איך הצליח לשכנע את המורה שלו להקרין אותה תוכנית מפורסמת בפני חבריו לכיתה, ששודרה על אפם ועל חמתם של המתנגדים לה. קצת קשה להביא את ילידי שנות השמונים להאמין בכך שהגבר היחיד שריחף בטייטס מבריקים על המסך בזמן שהם רק נולדו היה סופרמן; ש"גו פיש" שודר לראשונה בערוץ הסרטים בארבע בבוקר; ומי בכלל ידע שיהיה אי פעם אינטרנט?

משאל מהיר בכיתה מראה ששני שלישים לפחות רואים את "הכי גאים שיש" ובטוחים לחלוטין שזהו המודל העכשווי של ההומו הממוצע, ושכל הזוגות הלסביים ביקום חיים בדיוק כמו לינדזי ומלאני. בחור אחד, בטון מוטרד בעליל, שואל אותנו מדוע חייהם של ההומואים נראים כ"הוללות אחת גדולה". כאשר מתברר להם שלהומו שעומד מולם אין בכלל כבלים בבית, שלא לדבר על כסף למסיבות; ושהלסבית גרה בעבר עם שותפות סטרייטיות שהורידו טקילות שלוש פעמים בשבוע במקום את הזבל, הם צוחקים בחוסר אמון בולט.

בלית ברירה, שלפנו את כל ארסנל הסדרות הסטרייטיות המציגות עולם אמיץ חדש, החל מ"שושלת" וכלה ב"סקס והעיר הגדולה", דבר שגרר התנצחות לוהטת על מטרותיו של ייצוג סטריאוטיפי. "בטלוויזיה הכל מלוכלך", מצהירה אחת הנערות, ורויטל - נציגת עולם התקשורת שבינינו - עונה לה: "הטלוויזיה היום מוצפת בהומואים ובלסביות, כי זה רייטינג, אבל היא לא מציגה מגוון של דמויות. כולם חתיכים, כולם יפים, זה פשוט הרבה הומואים שהם אותו הדבר: לבנים ועשירים. את לא תראי ייצוגים של עניים או של אפרו-אמריקאים".
 
 

איך אתם חושבים להביא ילדים?

"חשבתי שהעתיד שלי הוא שביל הולך וצר, שמצפים לי חיים בודדים, מנוכרים ובזויים, והחלטתי שאני מגדירה עצמי א-מינית ושלעולם לא אממש את הלסביות שלי. החיים נראו אפורים, חסרי גוון ומשעממים, כי כשהדחקתי את הלסביות נדחקו גם הרגשות. כשקיבלתי רשיון נהיגה, נהגתי בפראות כדי לקבל ריגוש. הייתי אומרת: מה כבר מצפה לי? מקסימום אני אמות. ברגע שהיתה לי חברה השתניתי. כשנסעתי לארוחה אצל הורי, שמתי לב שאני נוהגת בזהירות, שעכשיו כן אכפת לי לא להיהרג, שפתאום יש לי מה להפסיד. כשהסתכלתי מהחלון ראיתי שהשמיים מאוד כחולים והדשא מאוד ירוק. מאז התחלתי לחיות".
סמדר, סיפור אישי.


בישראל כמו בישראל, המשפחה לפני הכל. אין מפגש שבו לא מתעניינים הנוכחים בהקמת דור המשך ובטכניקות המסובכות להקמתו, ומדי פעם עולה התהייה אם לא שקלנו לשנות את אורח חיינו כדי שנוכל להביא ילדים לעולם. אלה מהמספרים שמדווחים על חיי זוגיות ארוכים נתקלים לא פעם בשאלת מיסוד הקשר הזוגי. איתמר עונה: "שאלת האיך נראית לי מגוחכת, זה כמו מחסום מטורף. יש אימוץ, יש אם פונדקאית, יש ארצות בהן אפשר לאמץ ילד, זה רק עניין של תפיסה". אבל בעיני זה לא מענה מספק, ואני בוחרת להתייחס באריכות לכל עלילות טל ואביטל ולהשתלשלות המאבק המשפטי המתנהל בעניינן. יוסי גלעד, רכז חושן, מדבר על כיוון נוסף: "אנחנו ציבור שממלא את כל החובות בארץ, כמו תשלום מסים ומילואים, אבל איננו מקבלים את הזכות להיות הורה ולקבוע עם מי לגדל את הילדים שלנו".

אין כמו השאלות הללו לעורר דיון באותה פסאדה דמוקרטית מרשימה, שמדירה משורותיה בהצלחה לא מועטה את המיעוט ההומו-לסבי. לא נפקד מכאן גם מקומו של הדיון בדבר יחס החברה לילדים שיגדלו במשפחה חד-מינית. שוב, לכל אחד מהמספרים יש האג'נדה שלו, אבל כולם נחושים להעביר את המסר שהורים בתא משפחתי אלטרנטיבי מקפידים לחשוב על כל צעד שהם עושים, כך שמה שתעביר לילדך הוא שיהיה.

אולי יותר מכל הנושאים שעולים במפגש, עניין שוויון הזכויות מראה ששום דבר בעצם עדיין לא מובן מאליו. אנו משתדלים להסביר כמיטב יכולתנו שקשת הגאווה אמנם צבעונית ומגוונת, אבל תמיד יהיה מי שינסה לעמעם את נוכחותה. סיגל, מחנכת כיתה יא', מיטיבה לבטא את הפער הזה: "אף פעם לא העלינו את הנושא הזה לרמה של דיון. לפתוח את נושא ההומוסקסואליות לציבור גדול - זוהי הזדמנות שמגיעה לכל אחד מהתלמידים, ובכך אני רואה הצלת נפשות. כמחנכת חשוב לי גם להצמיח אנשים יותר סובלנים. בשביל אדם שנולד סטרייט, בלב הנורמה, הכל מוכתב ומובן מאליו. המפגש הזה אפשר לי לראות דברים שהחברה שמה בתוכי, וקיבלתי חופש לחשוב אחרת, גם אם אני לא מממשת את האופציה ללכת בדרך זו".
 

אני עדיין מתלבטת

"אמא שלי, כיאה לכל אמא, הבינה שמה שקורה פה אינו שגרתי. היא ניסתה לנהל איתי שיחה, כדאי שאני אחשוב טוב טוב על מה שאני עושה. באותו שלב המלה לסבית לא עלתה אפילו על בדל שפתי, והטענה העיקרית לאמא שלי היתה 'אני אוהבת אותה'. החודשים הבאים אופיינו בשקרים על גבי שקרים שנרקמו על מנת להסתיר את מהלך חיי ממשפחתי, מחברי ומעמיתים מהצבא. לאחר מספר חודשים שבהם שירתי כמ"מית, זוגתי בילתה אצלי ערב נעים. פתאום נשמעה דפיקה על הדלת - אמא... פתחתי את הדלת, בשיער סתור ועיניים אדומות. אמי אמרה לחברה לעזוב את הבית. הורי נכנסו לחדר והחלו לומר לי משפטים כמו 'מה אני עושה? מה יאמרו על המשפחה, על אחי?'. אבי אמר ש'זה ישר מוביל לסמים', ואמי אמרה ש'בטח בגלל זה לא קיבלו אותך לתפקיד שרצית בצבא!'. הדבר היחיד שיכולתי לעשות באותם רגעים ארוכים היה להביט על ידיי ולבכות".
קרן, סיפור אישי.


בסופו של המפגש יחולקו גליונות של "הזמן הוורוד", נפנה אותם ל"המדריך הוורוד" שבסוף העיתון ונסביר למי אפשר לפנות ולאן אפשר ללכת. עוד לפני שנצא מבית-הספר אולי יתגנב מישהו לחדר המורים, מישהי תתפוס אותנו במסדרון, ובקול רועד ונמוך הם יאמרו: "אני כבר יצאתי מהארון", "רק החברות שלי יודעות", "אני עדיין מתלבטת...".

בחוץ כבר מתחיל להחשיך. בתוך המכונית האדרנלין מחשמל את הדלתות ומסמר את הבד שעל המושבים. עד לפני שלוש שעות לא ידענו הרבה איש על רעהו, וכעת אנו משחררים את המתח בצחוק ובקול רם מתוך תחושה מופלאה של אחווה. אנחנו עוצרים באחת מאותן תחנות דלק עכורות ומתנפלים על פיתות, חומוס וקפה מר ומחייה נפשות. ואז, מכל המקומות שבעולם, נכנס דווקא לשם בחור מכור מחצבתי הזעיר ומביט בי בהפתעה גמורה: "הי, מה את עושה פה?". אני מרגישה מיד את החום מזנק ללחיי, כי נראה לי שהיום יצאתי מהארון די והותר. "בחייך", אני ממלמלת לעצמי, "הפעם האחרונה שדיברת איתו היה בגיוס לעישוב במטע". לבסוף אמרתי בחיוך, "תכיר, זאת המשפחה האלטרנטיבית שלי".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by