בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מביט אחורה בזעם 

מביט אחורה בזעם

 
 
יוסי גורביץ

"לגדול ולכתוב בארץ ישראל" של חנוך ברטוב הוא סיפור וקינה של דור שהיה וחלף

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כריכת הספר
 כריכת הספר   
המילה המתארת יותר מכל את כתיבתו של חנוך ברטוב, שלקט מאמריו "לגדול ולכתוב בארץ ישראל" ראה אור לאחרונה (2007, זמורה ביתן מודן), היא "סולידי". הוא לא מתלהם, מצליח רוב הזמן לשמור על רוגע, והוא נקי מהנרקיסיזם הניאו-ז'ורנליסטי, שמעמיד את הכותב במרכז הסיפור.

הספר מכיל עשרות מאמרים, רובם משנות השבעים והשמונים, וחלקם לא התיישנו טוב. לא ברור מה היה הטעם לכלול באסופה מספר מאמרים העוסקים בשאלת האוטונומיה: לאלו מאיתנו שלא קראו את עיתוני 1981, מדובר בחלק מהסכם קמפ-דיוויד שעל פיו היתה אמורה לקום צורה מסוימת של שלטון עצמי פלסטיני בגדה וברצועה. ממשלת בגין השניה הרגה את האוטונומיה מיתת נשיקה, כשהעמידה דווקא את יו"ר המפד"ל דאז כאחראי עליה. לא ברור מדוע הזומבי הזה, שתאריך פטירתו הוא 1983, שב להטריד את מנוחתנו.

החלק הראשון של האסופה עוסק במאמרים בנושא ספרות; שאר שלושת החלקים הם פוליטיים יותר. הם כוללים, בין השאר, את זכרונותיו של ברטוב מן המסעות הראשונים, הנלהבים ההם למצרים, בימים שבהם עדיין היה בכך חידוש – ואת זכרונותיו מטבח סברה ושאתילה במלחמת לבנון הראשונה. למי שמתעקש עדיין לתקוע את הראש בחול, ולטעון שצה"ל לא היה מעורב בטבח, מזכיר ברטוב שצה"ל ירה פגזי תאורה כדי לסייע לרוצחים; אחד ממאמריו נקרא בשם הצורב "אור לגויים ותאורה לנוצרים".

ברטוב הוא ציוני, וציוני גאה – הוא לא חדל להדגיש זאת – אבל הוא אף פעם לא היה אחד מהעדר. הוא כפר בעקשנות בתפיסה הציונית שדרשה את הצמחתו של 'אדם חדש', וטען שהוא קודם כל יהודי ורק אחר כך ציוני. הוא מתקומם נגד תפיסות רווחות, שלדבריו הן שגויות, כגון התפיסה שלישוב בפלסטינה "לא היה אכפת" מהמתרחש בשואה. הוא מציין שרק כ-15 אחוז מבני הישוב היו ילידים; כל השאר היו מהגרים מאירופה, ומעטים מהם היו יותר משמונה שנים בארץ בפתיחת מלחמת העולם השניה. התפיסה ש"לא היה אכפת" להם מבני משפחתם שנותרו מאחור היא בעיניו אבסורדית, והוא מציין שוב ושוב את זכרונותיו.

אלא שכנראה שהעובדות לא משנות: ברטוב מצטט במרירות - פעמיים - חוקר ספרות, שכותב שבעוד שברטוב יוצא נגד הנרטיב הציוני המקובל, הוא לא יצליח לשנות אותו. הדימוי שיצרו בני דור המדינה, שהם "נולדו מהים", התגלה כחזק יותר מן המציאות, ולא בלי סיבה. הלהט הציוני, וזו נקודה שברטוב מתעלם ממנה, היה מהפכני ונועד מלכתחילה ליצור "אדם חדש", והרעיון של יצירה אנושית חדשה – רעיון שקיים גם בסוציאליזם, ולא במקרה היו רוב הציונים הראשונים גם סוציאליסטים – דורש את השמדת הישן. הרקע של ברטוב – הוא בא ממשפחה דתית, שהיתה דתית גם בפלסטינה – הופך אותו לחריג בקרב בני דורו.

ככלל, המבט שמפנה ברטוב לאחור ממלא אותו חרטה ואימה. המאמרים שנכתבים בעשור הנוכחי, הם כמעט כולם קינות: קינה על העברית ההולכת ונעלמת וחשש להשרדותה, תוך ציטוט במקביל של שורה מאלתרמן ("יש בה תג חידלון, יש זכרון אין-היות") והצבעה על שמו של המגזין הכלכלי של "הארץ" כהוכחה; קינה על הסגידה וההערצה לשעבר לברית המועצות, על הרבים שאבדו בשגיון הזה, תוך קריאה של הספרות החדשה על ברית המועצות (את קריאת "גולאג" המעולה של אן אפלבאום מתאר ברטוב כמזוכיזם), קינה על מה שהוא רואה כפנייתה של הציונות הדתית לשבתאות, המעלה את האדמה אל מעל לאדם.

ככל שמתקרבת כתיבתו של ברטוב אל ההווה, היא הופכת למרירה יותר, כואבת יותר; הוא רואה את מעשי ידיו טובעים בים, והנוער שולח SMS לכוכב נולד. קל יהיה לפטור את הדברים כטרוניה הקבועה של הזקנים כלפי הצעירים, כעוד ביטוי של "זה נוער זה? זה חרא!" של אברהם שפירא – כלומר, זה היה קל, אילו הצעירים היו יודעים מיהו אברהם שפירא.

מי שמחפש פובלציסטיקה נוקבת ומדודה, אהבה עמוקה לעברית, ומי שאחוז גם הוא בפחד מפני הסכנות העומדות בפניה של ישראל, ימצא כאן חומר קריאה שהוא יותר מראוי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by