בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שמש נצחית 

שמש נצחית

 
 
עידו שי

עידו שי חושב שהאלבום החדש של ג'ק ג'ונסון נוטף חיוביות מדביקה ורגשנות לא דביקה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
פיל גוד ג'ק (עטיפת האלבום)
 פיל גוד ג'ק (עטיפת האלבום)   
האזנה לדיסק החדש ג'ק ג'ונסון מעוררת את התחושה שג'ונסון הוא אדם מואר. לאו דווקא ברמה הרוחנית אלא ברמה השמשית. ג'ונסון שר על השמש כמעט בכל שיר שני, השמש שבלעדיה האלבום הזה לא היה נוצר. ג'ונסון הוא מאמין גדול בחובה האנושית לשמור על הסביבה. את האלבום החדש שלו הוא הקליט באולפן שפועל רק על אנרגיה סולארית ומואר בנורות חסכוניות באנרגיה. אוטובוס ההופעות שלו נוסע רק על ביו-דיזל ומי שיקפוץ לראות אותו במסע ההופעות הנוכחי יוכל למצוא בקצות האולם דוכנים של ארגונים ירוקים. יש כמה קוראים צינים שהתיאורים האחרונים ודאי חילצו מהם נחירות בוז. זה בסדר גמור, הם לא קהל היעד של ג'ונסון, שבהתנהלות שלו ובשירים שלו קשה למצוא משהו ציני. זה מתוחכם מדי וג'ונסון, כפי שהאלבום החדש שלו מוכיח פעם נוספת, הוא אדם פשוט. פשוט ומואר.

Sleep Through the Static נשמע בהאזה ראשונה כמו עוד אלבום של ג'ונסון שלא מחדש דבר. הקול שלו מקסים, הגיטרה האקוסטית מרגשת, להקת הליווי נזהרת שלא לתפוס יותר מדי תשומת לב והעסק כולו מתקדם בעצלתיים. למרות התחושה שזה לא ממש מחדש, זה נעים מהרגע הראשון. מדובר ברצף שירים שלכאורה לא דורשים הרבה. הם מעבירים איזו תחושת קלילות שמשית שמעניקה את התחושה שזה דיסק שג'ק ג'ונסון, גולש גלים יליד הוואי, היה רוצה שניקח לים.
 
 
ההעמקה בשירים מבטלת את תחושת הפשטנות. זה ללא ספק האלבום הכי פוליטי של ג'ונסון, אבל כיאה לפעיל חברתי ירקרק, המסרים כאן הם צמחוניים. כלומר, ג'ונסון לא מטיח בפני מאזיניו את משנתו הסדורה כיצד המשך שריפת גזי החממה יביאו אותנו לידי כליה (כפי ששריל קרואו עשתה, באלבומה האחרון שאתייחס אליו בקרוב). ג'ונסון מצליף בעדינות, עם קול יפה, גיטרה אקוסטית ו- feel good אופטימי. זו הדרך האפקטיבית ביותר ליצור אלבום שאמור לעורר חוסר נוחות - ליצור אותו באותם כלים של אוסף של שירי אהבה. רצף השירים החברתיים של ג'ונסון מתחילים ב-"All at Once" (שמתייחס להתחממות גלובלית) וממשיך ב-"Sleep Through the Static", שהוא אחד התיאורים הכי עדינים ומדויקים לעולם המוזר הזה שאנחנו חיים בו בימים אלה - שיר עם תיאורים סוריאליסטים שנעים ממשקפי שמש ומכוניות מוגנות מפני תאונה למיטות בוערות, טנקי צעצוע, הפגנות בעד המלחמה וצבעי הסוואה. מכל אלה מצליח ג'ונסון לטוות שיר שמעביר בדיוק את מה שהוא חש: תחושת דאגה עדינה, האופפת את האלבום כולו.

אחרי ההברקות האלה, הוא חוזר למגרש הביתי שלו - שירי אהבה עם לחנים קליטים ומילים פשוטות. פתאום השירים הללו נראים פשוטים מדי, חסרים את העומק המילולי של השירים הקודמים. אבל זה לא ממש משנה למי שאוהבים את האלבומים הקודמים של ג'ק ג'ונסון, כי גם בסופו של דבר הוא מספק כאן את הסחורה הנעימה והרומנטית שלו ללא מאמץ. ג'ונסון מעיד על עצמו שכתיבת השירים באה לו בקלות וזה אכן מרגיש כך. מצד שני, זו הבעיה השנייה באלבום הזה. ג'ונסון לא מתאמץ ולא מגוון. באלבום החמישי שלו, אפשר לצפות ממנו להעיז יותר. כי ללא השירים בעלי התודעה הגלובלית זה היה בסך הכל עוד אלבום של ג'ק ג'ונסון. יפה, מרגש אבל גם קצת צפוי.

ובכל זאת, למרות היעדר ההתפתחות, זה אלבום יפה. הוא נוטף חיוביות מדביקה ורגשנות לא דביקה. עכשיו, פברואר, עדיין קצת קר לקחת את הדיסק הזה לים, אבל אני במקומכם לא הייתי מחכה לקיץ.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by