בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
המורדים 
 
 שובת לב. גבריאלי   
 
ניר נון נוה

ניר נוה לא השתלהב לנוכח ניסיונו של אלדד זיו להפוך את מיתוס אלטלנה לעוד סיפור אהבה פתלתל

 
 
 
 
 
 
 
 
 
דמויות חלולות
 דמויות חלולות   
אלטלנה. המיתוס הישראלי. אחד מסמלי המאבק הגדול והקשה בישוב העברי בארץ. מלחמת האחים הראשונה בתולדות מדינת ישראל.

לאחר שני עשורים של מלחמה קשה בין המחנה הסוציאליסטי לרוויזיוניסטי, אחרי תקופת הסזון, אחרי ההאשמות ההדדיות בדבר רצח ארלוזרוב, הגיע העת ובן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. פקודת יום יוצאת ומוקם צבא ההגנה לישראל. תם עידן המחתרות, לא עוד מאבקי האימה בין ההגנה לאצ"ל. לפחות כך קיוו.

יוני 1948. האונייה אלטלנה, אחד משמותיו הספרותיים של אבי הרוויזיוניסטים ז'בוטינסקי, יוצאת מצרפת בדרכה למדינה העברית הצעירה. על סיפונה של אוניית האצ"ל כאלף עולים, אולם חשוב יותר מכך - אלפים רבים של רובים, תתי מקלעים, מרגמות, תחמושת.

מנחם בגין, מפקד האצ"ל, וישראל גלילי, נציג צה"ל ובן גוריון, הגיעו להסכמה בכל הנוגע להגעתה של האונייה לחופי הארץ ופריקת הציוד והעולים. צה"ל יפקח על הכל והנשק יועבר אליו. עד כאן העובדות ההיסטוריות. המיתוס מתחיל ברגע זה.

שמועות הסתובבו על רצון האצ"ל ליצור מרד ולהשתלט בעזרת הנשק על המדינה הצעירה. דיברו על רצונם להעביר מהתחמושת ישירות לאנשיהם בירושלים. נציגי הממשלה חושדים ברוויזיוניסטים כי מדובר במהלך מתחכם, אולם ההסכם נשאר בתוקף. האונייה הגיעה, כפי שסוכם, סמוך לכפר ויתקין. מה שארע שם לא ברור. מה שברור הוא שהיה קרב יריות. על האונייה עולה מנהיג האצ"ל, בגין, ומנווט אותה לחוף פרישמן בת"א. ממש אל מול מטה הפלמ"ח. אנשי הממשלה וצה"ל רואים בכך הפרת הסכם וסמכות ומחליטים להפגיז את הספינה. כל המתרחש בין שתי נקודות זמן אלו נתון לפרשנויות אין ספור. מיתוס.

מפתיע איך עד היום לא התמודד עולם התיאטרון הישראלי, הכל כך אקטואלי עם המגמה הריאליסטית השולטת בו, עם סיפור כמו אלטלנה. והנה הוא עושה זאת. בתיאטרון בית לסין. מחזה מקורי מאת אלדד זיו ובבימויו.

אלא שזיו מעדיף שלא להתמודד עם המיתוס באמת, אלא להפוך אותו לסיפור רקע כשהסיפור המרכזי הוא, איך לא, סיפור אהבה. מזכיר למישהו את הרעיון מאחורי ההפקה הגרנדיוזית של הטיטאניק?

אלא שמה לעשות, תיאטרון בית לסין הוא לא הוליווד, אלדד זיו הוא לא שפילברג, תומר רוסו הוא לא לאונרדו דה קפריו והשם אלטלנה לא מזיז לסלין דיון.
 
המחזה מביא לנו את מיכאל, שאינו בריא לחלוטין בנפשו, ותולה את כל תקוותו בגילוי זהותם של הוריו האמיתיים. בין מוסד אחד למשנהו הוא מגלה פסיכיאטר שאומר לו שאם ימצא את שורשיו האמיתיים יתייצב מצבו. וכך הוא עושה. מגלה תמונה נושנה ואיזה דובי מרוט ויוצא לחקור. בתחקיר הוא מגיע לזינה קרינסקי, אחראית הארכיון במצודת זאב, מבוגרת, רוויזיוניסטית בנשמתה, מרירה, קשה וקשת יום, בעלת מעט רגישות ורגשות אך מלאת חמלה. יחד הם יוצאים למסע לימים של טרום הקמת המדינה.

וכך אנו מתוודעים אל האידלסונים. משפחה מפא"יניקית יציבה ושורשית. אבי המשפחה נשלח בשליחות חשובה מטעם בן גוריון לניו יורק, לנסות ולשכנע את נציגי האומות לתמוך בהצבעה על הקמת מדינת ישראל כשמתנות ומרשרשים בכיסו. הבת, יעל, מצטרפת אליו. שם, בניכר, מכירה יעל את דניאל ומתאהבת ודב אדילסון מפסיד בהימורים את כל כספי השוחד שנועדו להביא את גרומיקו אנדרי, הנציג הסובייטי, לתמוך במדינה העברית.

הם שבים ארצה ואופרת הסבון נמשכת.

יעל כותבת ללא הרף לדניאל, אולם מכתבי האהבה נותרים אצלה. דניאל עצמו מחפש כל דרך להגיע לאהובתו בתל אביב וכך הופך לרב החובל של אלטלנה. הוא שולח לה מכתבים אולם הקולגות שלו משוכנעים כי הוא בוגד מטעם ההגנה וכי מדובר בריגול, והמכתבים אינם נשלחים. דב משוכנע שבגללו ובגלל איבוד הכסף לא תקום מדינה יהודית, הדודים מניו יורק מגיעים לארץ, יעל הולכת ומאבדת את עצביה נוכח כאב הלב והבטן התופחת ומערכת היחסים בין מיכאל לזינה קרינסקי הולכת ומתעבה. מעין מיש-מש שכזה שמנסה להעביר לנו, אולי, משהו מהווי אותם ימים אבל בפועל מביא לנו הצגה שיכולה בקלות להתחרות ב"קטנטנות".

ראויים מאד לציון מרים גבריאלי וגיל פרנק. פרנק מגלם את מיכאל בצורה אמיתית, אותנטית, ללא הגזמה ועם הרבה חום. גבריאלי מגלמת את תפקידה של זינה קרינסקי בצורה שובת לב, עם כל המניירות התואמות לדמות הכל כך קשוחה, עם כל הגינונים, ההבעות, החשדנות והרוך החבוי. גביראלי משתלטת על התפקיד ללא פשרות.

שאר הקאסט אינו מצליח להשאיר את חותמו. חני פירסטנברג בתפקיד יעל ותומר רוסו בתפקיד דניאל אמנם משתדלים לגלם את הדמויות היטב, אולם הדבר קשה כשהדמויות חלולות משהו. כך גם עם שאר השחקנים, חגית בן עמי כדבורה אידלסון, אברהם בלקטר כדב אידלסון, דרור טפליצקי כארתור, הדוד מאמריקה ומתבלטת מעל כולם חוה אורטמן כמאשה, אשתו, הכל כך אינפנטילית, חלולה וחסרת כל ממד וכל כך מיותרת במחזה.

אם מישהו מצפה לצאת מההצגה עם תובנות חדשות לגבי המיתוס - סביר להניח שיתבדה. כך גם סביר שיקרה למי שמקווה למצוא איזשהו סוג של דיון, התרסה, עימות. האלטלנה היא בסך הכל כותרת יפה לסיפור אהבה מסובך. באותה מידה אפשר היה לקרוא לה טיטאניק. אבל עליה כבר עשו סרט.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by