בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
האיש שנפל מכוכב אחר 
 
 
דביר וולק ואחי רז

ארבעה קווים לדמותו של האייקון הישראלי החדש

 
 
 
 
 
 
 
 
 

1. משלנו לכולנו

כולנו היינו אתמול אילן רמון. וכולנו רצינו עד אתמול להיות אילן רמון. חייבים להודות בזה, האיש הוא התגלמות האתוס הצברי-אשכנזי בצורתו הטהורה ביותר. אם הוא לא היה קיים, יגאל מוסינזון היה צריך להמציא אותו ולבנות לו מעבורת חשמלית. בחייו היה האלטר אגו המושלם של כל גבר ישראלי: חתיך, רהוט, טייס, משכיל, בעל מבט צנוע וטוב לב - ואם זה לא מספיק, הוא הגשים את החלום של כל ילד שפותח מסטיק בזוקה לראשונה בחייו - לטוס לחלל. הוא החבר-הכי-טוב שכולנו היינו רוצים, האבא שכולנו היינו רוצים, והבעל שכולנו היינו רוצות.

ובמותו הוא הפך לאייקון המת הראשון שלנו שהוא לא פוליטי, לא צבאי, לא בטחוני - רק אזרחי, טהור ואלטרואיסטי לגמרי. איש נחמד שרק עלה לשמיים לבדוק מה מצב סופות החול בסביבה. אבל רמון הוא גם ההתגלמות של ישראל עצמה כמו שאנחנו מעיזים לחלום אותה בחלומות הכי ורודים שלנו: מדינה אזרחית, שלוקחת את הניסיון הצבאי שלה ומפנה אותו לאפיקים חדשים, שוחרת שלום ומקדמת מדע, בחזית הטכנולוגית העולמית, עם שיער שטני וחיוך כחול עיניים. אפילו הניסיונות להדביק למותו אפיל ביטחוניסטי עם חשש לפיגוע התבדו. הוא קדוש-מעונה אזרחי לגמרי.

ככזה, יש סביבו קונצנזוס כמעט חסר תקדים. רבין היה פוליטיקאי, יוני נתניהו היה חייל, הודיה קדם היתה רק קורבן תמים. אבל אילן רמון נותן לנו לראשונה גיבור עם אתוס חדש להתרפק עליו. לעזאזל, אפילו אריאנה מלמד בכתה כשהוא מת.
 

2. אוהבים אותנו מרוסקים

אהבו אותנו אתמול בכל הרשתות הזרות. זיפזפנו כל היום לראות את הדיווחים הנוגעים ללב על האבל שאחז בנו. שום מילה על האינתיפאדה, על החרם הבינלאומי, שום אזכור לפרצוף החמוץ שמלווה כל אזכור של ישראל בתקשורת הבריטית, למשל. הפעם האחרונה בה היינו כל כך פופולריים היתה, אם אנחנו זוכרים נכון, כשרבין חתם על הסכמי אוסלו.

בשני המקרים, כשאוהבים אותנו זה נגמר בהתרסקות.
 

3. הבדיחה היא עלינו

כמה ימים לאחר הפיגוע המדהים במרכז הסחר העולמי בניו-יורק ובפנטגון, הכריז המלחין הגרמני האקספרימנטלי, קרל-היינץ שטוקהאוזן, כי התקפת הטרור שגרמה לנפילת מגדלי התאומים, היא יצירת האמנות הגדולה ביותר בהיסטוריה.

בפראפרזה על אותם דברים, שהעלו כצפוי את חמתם של אותם אנשים שחמתם עולה במקרים שכאלה, קשה שלא להרהר, או לפחות לנסות להתמודד עם הרעיון המעניין, לפיו התרסקותה של מעבורת החלל "קולומביה", כשעל סיפונה השגריר הישראלי הראשון לחלל, היא הבדיחה הגדולה ביותר של התקופה, בקנה מידה מקומי.

הומור הוא מושג חמקמק. קשה להגדיר במילים מה מצחיק אותנו, כפי שקשה להגדיר מהו הצחוק עצמו ומהי מטרתו האבולוציונית. ברור, עם זאת, שהיסוד הבסיסי ביותר של הומור הוא הפתעה - מתח שנבנה בהדרגה ובסופו קתרזיס, שעומד בסתירה למה שיכולנו לצפות לו לאור מה שנחשפנו אליו עד אותו מיקרו-שנייה. ככל שהתרת הקשר המתהדק אט אט נעשית בצורה פחות צפויה ויותר גרנדיוזית, כנגד כל הסיכויים, כך, בתיאוריה, אמורה הבדיחה להיות מצחיקה יותר.

אדם הולך ברחוב בביטחה ולפתע מחליק על קליפת בננה - זה מצחיק. אדם הולך ברחוב בביטחה לבוש בחליפה היפה ביותר שלו בדרכו לחתונתו, ולפתע מחליק על קליפת בננה - זה עוד יותר מצחיק. אדם הולך ברחוב מלא קליפות בננה, עובר את כולן בשלום כשהוא נעול במגפי הגנה בשווי מיליון דולר, נושם לרווחה כשמיליוני עיניים מזוגגות מביטות בו בהערצה ווחוטף עוגת קצפת בפרצוף - זה הכי מצחיק.

גם אם המילה מצחיק היא לא בדיוק הבחירה המתאימה, קשה להתעלם מהאספקט האירוני של האסון הזה, נורא ונוגע ללב ככל שיהיה. מצד שני, אולי מושא הבדיחה הוא אנחנו - שישה מיליון אנשים קשי יום ואכולי דאגות, שניסו להסתכל לשמיים וחטפו בומבה על הראש.
 
 

4. אור בקצה המנהרה

כל גיבור שהיה לנו בשנים האחרונות היה שנוי במחלוקת. כל טרגדיה - רציחות פוליטיות, פיגוע קשה - טמנה בחובה ויכוח מר, עד שנדמה לפעמים שאין יותר שום מכנה משותף אחד שניתן לכנות ישראליות. המוות הזה הצליח ללכד את כולנו לכדי גוש אחד. אפשר לראות בזה רמז: רק אם נסתכל ביחד לכוכבים ונעז לחלום על העתיד שלנו כמו שאילן רמון ייצג אותו, יש לנו תקנה כחברה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by