בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
משפחת קדמוני 
 
 
עידו רוזנטל

המעריץ עידו רוזנטל חוגג 300 פרקים של הסימפסונס, ומספר את הסיפור כפי שהוא באמת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הימים היו ימי הערוץ הבודד, ומי שראה טלוויזיה, היה צריך לאכול את מה שהחבר'ה מרוממה החליטו שיאכל. האינטרנט לא הייתה קיימת, והמידע היחיד שיכולנו לקבל על סדרות, הגיע מהעיתונים היומיים.

יום אחד ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי עוד פרק של "משפחת סימפסון". הבדיחות, כרגיל, זרמו בקצב שלא היה מוכר לי, ורובן המוחלט דיבר על דברים אמריקניים שלא הכרתי וחלף הרבה מעל ראשי. בשלב מסויים בפרק, פרסם קריין החדשות התנצלות כלשהיא ועל המסך החלה לרוץ רשימה של התנצלויות במהירות מסחררת. בתור בן אדם קטנוני החלטתי שאני רוצה לראות מה כתוב ברשימה. הוידאו היה מכשיר חדש יחסית בביתי, וההתלהבות עדיין היתה גדולה. הרצתי את הקלטת לאחור והתחלתי לעבור בהילוך איטי על הרשימה. בערך בשורה הרביעית היה כתוב: "אם אתה קורא את זה, אין לך חיים" - התאהבתי לנצח.

הסיפור הזה נועד לנסות להסביר למה אני כל כך אוהב את הסימפסונים. מה שלימדה אותי אותה תקרית, היא שאם אני מוכן להשקיע בסדרה, היא תפצה אותי על זה. היא הראתה לי שלכותבי הסדרה לא משנה שרק אדם אחד ממיליוני הצופים שראו את הפרק עשה מה שעשיתי, הם מבחינתם כיסו גם אותו, ונתנו לו תגמול על ההשקעה שלו.

השבוע, אם לא ידעתם, משודר בארה"ב הפרק ה-300 של הסימפסונים. רק לשם השוואה, ל"סיינפלד" היו 180 ו"חברים" תגיע במקרה הטוב (או הרע) ל-216. זה אולי לא נראה הרבה, אבל נסו לחשוב במושגים של 24 פרקים לעונה, ותבינו בכמה מדובר.

כדי להבין את ההישג הזה, אפילו טוב יותר, צריך לחזור אל ההתחלה. הסימפסונס התחילו בתור מעברונים קטנים בתוכנית האירוח של טרייסי אולמן, כשהתוכנית הורדה, החליט מישהו בפוקס לעשות מעשה שלא נעשה מאז ימי "משפחת קדמוני": לשבץ לשידור בפריים טיים תוכנית מצויירת. אבל הסימפסונס לא היתה סתם תוכנית מצויירת; היא הראתה צד של אמריקה שלא זכה לחשיפה בימים ההם. עד אז שלטו במסך הקטן משפחות מלוקקות, שהשתדלו להעביר מסר חשוב בסוף כל פרק, רצוי בלוויית קריאת "אוווווווווווווו" של הקהל באולפן.

אל המציאות הזו נזרקה בשנת 1989 סדרת אנימציה מזן לא ממש משובח, עם משפחה שנראתה כמו ציורים של ילד לא ממש מוכשר: אבא רגזן, אמא עם שיער ביזארי במיוחד וילד אחד בן 10, שבעונות הראשונות עוד היה הכוכב של הסדרה.

בשתי העונות הראשונות הסדרה לא התעלתה לגבהים רבים, וזכתה להצלחה בעיקר בזכות דמותו של בארט, שכונה "דני שובבני" של הזמן החדש וגרם לזעזוע אצל הקהילה האמריקנית.

אבל אז חל מהפך בסדרה, שסימל גם מהפך בארה"ב עצמה. אם בעונות הראשונות, שנות שלטונו של בוש האב, המשפחה השתייכה למעמד הבינוני והתקשתה לגמור את החודש, הרי שבזמן הפריחה הכלכלית של עידן קלינטון, התפנו יוצרי הסדרה משליחת חיצים קטנים נגד המצב באמריקה, ועברו לשלחם בשאר הנושאים שהסתובבו בעולם. הבורגנות האמריקנית, התרבות המערבית הקלוקלת, הנצרות, היהדות, השימוש הלא זהיר ברובים ובאנרגיה אטומית ובכלל, כל מה שאתם יכולים להעלות על דעתכם עבר דרך ארבע אצבעותיהם של הסימפסונים, אף אחד לא נותר נקי, שום דבר לא נשאר קדוש.

מה שמייחד את הסימפסונס יותר מהכל, הוא הצלחתה בלדבר אל קהל גדול מאוד של אנשים ולהצחיק את כולם בו זמנית. תעלול של בארט או הטפשות של הומר מדברים אל סוג מסוים של אנשים, בעוד חלק אחר של הבדיחות דורש ידע נרחב במגוון תחומים כדי להנות מהן עד הסוף.

באינטרנט התפתחה שרשרת מדהימה של אתרים שעוסקים בסדרה. קחו לדוגמה את העיר של הסימפסונים, ספרינגפילד. בארה"ב יש ערים רבות בשם ספרינגפילד ובתוכנית לא נאמר מעולם במפורש באיזו מהן גרים גיבורי הסדרה. ברשת החלו לאסוף את הרמזים השזורים בתוכנית בניסיון לפתור את החידה. בנוסף, אפשר למצוא מפה של העיר, שמבוססת על פרקי הסדרה ופירוט מיוחד על כל מה שיש בעיר, כולל שלטים מיוחדים, מפעלים וכו'.

בסדרה יש יותר ממאה דמויות משנה קבועות ולכל אחת מהן יש לפחות אתר אחד שמוקדש רק לה. אין כמעט כוכב קולנוע, מוסיקה או טלוויזיה שלא התארח בסדרה, לפעמים כדמויות, לפעמים בתפקיד עצמם.

הסימפסונס פרצו את הדרך לסדרות אנימציה אחרות כמו "המלך היל", "סאות'פארק" ו"פיוצ'רמה", אבל במידה מסויימת אפשר להגיד שגם סדרות כמו "נשואים פלוס", "מפגשים מהסוג האישי" או אפילו "סיינפלד" לא יכלו להיוולד בלי החבר'ה מספרינגפילד. עכשיו, כשיש להם ביד חוזה לפחות עוד שנתיים, נותר רק לקוות שהם לא יביישו את מה שעשו עד עכשיו כי כמו שאמרה פעם דמות מסדרה אחרת: "I know the difference between real life and TV, I just like TV better".
 

כמה דברים שכדאי לדעת על הסימפסונס

* הדמויות במשפחה קרויות על שם בני משפחתו של מאט גרונינג: שמות הוריו הם הומר ומארג' ויש לו שתי אחיות בשם ליסה ומרגרט (מגי).

* כתיבת כל פרק לוקחת עשרה חודשים. חודשיים מזה מוקדשים לכתיבת התסריט עליו עובדים 12 כותבים, 12 שעות ביום.

* דמויות קבועות כמו השחקן טרוי מקלור ועורך הדין ליונל האץ, "עזבו" את הסדרה לאחר מותו של פיל הרטמן, שדובב אותן.

* קונאן או'בריאן היה כותב בסדרה, עד שעזב לטובת הנחיית תוכנית הלילה שלו.

* בכל פתיחת פרק משתנים שלושה דברים: הכיתוב של בארט על הלוח, הסולם שבו מנגנת ליסה את סולו הסקסופון שלה והדרך שבה מתיישבת המשפחה מול הספה.

* אוניברסיטה בארה"ב מציעה לעבור קורס בפילוסופיית החיים של הסימפסונים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by