בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מושיק טימור-שיק 
 
 פרט מתוך עטיפת האלבום   
 
צביקה טלית

צביקה טלית מוצא עצמו מתחנן שלא להיסגר שוב בחדר אחד עם אלבום הבכורה של מו-שיק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אפתח בווידוי קצר: ימי ההאוס שלי מאחוריי, על אחת כמה וכמה כשהוא בגרסתו הפרוגרסיבית - ז'אנר שידע את תקופת הזוהר שלו לפני כשלוש שנים ומאז רק ממחזר את עצמו. אני בעוונותיי מעדיף טכנו. מרושע ומינימליסטי אם אפשר. כזה שאחרי ארבע חמש שעות אני אצא מחוץ למועדון, אקח נשימה ארוכה ואומר תודה לבורא עולם על שאני לא עושה את זה כל סוף שבוע. למרות זאת ניגשתי עם מידה מסויימת של ציפייה לבדוק את "Distorted Patterns", אלבום הבכורה המדובר של מו-שיק.

מו-שיק, בן 25 מגבעתיים, הוכתר על ידי מגזין די-ג'יי העיר ליוצר הישראלי הטוב של השנה, והאלבום הנ"ל לאלבום השנה, עוד בטרם יצא. טראקים שלו נכללו באוספים של לי בורידג' ודני האולס, והופיעו בלייבלים סטייל "בדרוק" של דיגוויד. אבל כנראה שהיו לי קצת יותר מדי ציפיות.

אחרי כניסה איטית בת שלוש דקות, שאמורה לבנות אווירה אפילה, נכנס מו-שיק עם טראק שני נחמד, שמזכיר מועדונים טחובים, והרבה עשן. אך ככל שהוא מתקדם, הבעיה הגדולה, שבדיעבד מלווה גם את האלבום כולו, מתחילה לצוץ: הוא לא מעניין בגרוש. זה מתחיל טוב, אבל לא הולך לשום מקום שלא היינו בו כבר קודם (ופרשנו כי היה כבר ממש משעמם). אווירה אפילה, כמעט גותית, עם מקהלה מסונתזת של כוסיות שמימיות – נו באמת.

אי שם באמצע הקטע השלישי, שאורכו כאורך הגלות (תשע דקות של תשישות מוסיקלית) חוויתי הארה ופניתי לארון, הוצאתי את התמונות של הטיול לניו-זילנד - אלו שכבר שנתיים אני לא מוצא את הזמן לסדר אותם באלבום - ומצאתי את היעוד המושלם לדיסק. מוסיקת ליווי לפעילויות שדורשות תשומת לב, כגון סידור אלבום תמונות, ריקוד תוך הורדת שורות וניסיונות להיראות כמו מיליון דולר. אי אפשר להתרכז ביותר מדי דברים, אז עדיף שהמוסיקה לא תוציא אותך מריכוז.

כדי שלא תגידו שאני רק קוטל, הנה עצה ידידותית ובונה לחיים טובים יותר, חינם אין כסף. אם אתם רוצים לתהות על קנקנו של אלבום אלקטרוני, תקפצו ישר לטראק מספר שש ותדעו מאילו חומרים מוסיקליים הוא קורץ. אין אפס, זה תמיד עובד.

אני לעומת זאת, הלכתי בדרך הקשה והגעתי בהאזנה רציפה עד לנקודת אל חזור זו של הדיסק, רק כדי לגלות שאין בה כל בשורה שהיא: מוסיקלית, ייצרית או אינטלקטואלית. הטראק השישי הוא אמנם הדבר שהכי מתקרב למשהו ששווה שמיעה, (וגם זה כנראה בשל מעורבותו של שלומי זידאן בהפקתו), אך גם הקטע הזה, מוצלח ככל שיהיה (והוא לא), לא מצליח להרים את האלבום לגבהים חדשים.

לא אמשיך להלאות אתכם הקוראים, כמו שהמשכתי משום מה לעשות לעצמי עד סופו המריר משהו של "דיסטורטד פאטרנס". לא אנסה למצוא עוד סופרלטיבים לאלבום שבסיכומו של דבר מכיל עשרה קטעים המאכלסים 79 דקות ושתי שניות של חידלון מוסיקלי משעמם. קנו אותו, ולכו לסדר את התמונות מניו-זילנד.

__________________________________
Mo Shic: Distorted Patterns, (הליקון/BNE)

האתר של מו-שיק
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by