בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שתיקת הסירנה 
 
 פרט מתוך עטיפת הספר ``הקול והמבט``   
 
יעל אלואיל

בעקבות "הקול והמבט" חושבת יעל אלואיל שלימודי מגדר צריכים לעסוק בעיקר בפיענוח החידה הגברית ההטרו-סקסואלית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לפני כחודש קיבלנו כרטיסים למופע 'הסירנות'. כמו כל עם ישראל אנחנו אוהבים חינמים, אז הלכנו בלי לשאול יותר מדי שאלות. על הבמה עלו שש נשים והתחילו לשיר, כמו הסירנות שקולותיהן הנפלאים פיתו את המלחים לנפץ את סירותיהם אל הצוקים בניסיון להתקרב אליהן.

והזמרות במופע אכן שרו בקול אופראי נפלא (לעיתים) - אבל ללא מילים. בהתחלה חשבתי שזו מין הקדמה, אבל מהר מאוד היה ברור שלא יגיעו מילים. אה-אה-אה, אולי גם לה-לה-לה, ודי. יש לי הרבה השגות על ההבטים האומנותיים של המופע, המוסיקה והכוריאוגרפיה, אבל מה שהיה מתסכל בצפיה בו לא היה שהוא גרוע (הנה, אמרתי את זה), אלא שבמקום להפוך את היצורים המיתולוגיים האלה למורכבים, הוא השתיק אותם. קולן של הסירנות נשמע, אבל היה בידורי ולא התבטאותי. וחוסר היכולת לתקשר ברמה של בני אדם הפכה אותן ליצורים נחותים ו'אחרים'.

זה הרגיז אותי, אבל לא הצלחתי להגדיר את זה במילים. ואז נתקלתי באסופת מאמרים בשם 'הקול והמבט', בעריכת ורד לב כנען ומיכל גרובר פרידלנדר, שיצאה בהוצאת 'רסלינג'. הספר דן בסוגיות הקול והמבט (המילוליים והמטאפוריים), שהן, מסתבר, סוגיות מפתח בתאוריות פמיניסטיות ופוסט מודרניות. הספר מחפש אחר הקול במיתולוגיה, במשפט ובקולנוע בשלושה מאמרים (שנכתבו בידי נשים), ואחר המבט בפילוסופיה, בספרות ובקולנוע, בשלושה מאמרים נוספים (שנכתבו על ידי גברים).

הקול והמבט קשורים ישירות לעיצוב תפיסות של ידיעה/ספק, אשליה/אמת, ובאמצעותם מוגדרים היחסים בין האדם לאל, ויחסי הכח החברתיים הפוליטיים והמיניים בין בני האדם. הקול, שקשור לרגשות ולניואנסים, לאו דווקא לאמת, נתפס כשברירי, מתחלף וגופני, ומזוהה במסורת התרבות עם נשים.

המבט, שיוצר תמונת עולם מפרספקטיבה מסוימת הוא מקום של כח ואוטוריטה, לכן מזוהה במסורת התרבות עם גברים. תמונה, כידוע, שווה אלף מילים. בעקבות הקריאה בספר יכולתי להגדיר את התסכול שלי מכך שבמאי המופע (שהוא, איך לא, גבר) אילץ אותי להביט בסירנות הופכות מדמויות מיתולוגיות מסוכנות ליצורים אילמים למעשה.

ההשתקה של נשים במשך אלפי שנות תרבות היתה הטריגר ללמודי המגדר הנשי, שמטרתם להעלות אל פני השטח את הנוכחות הנשית הנעדרת מההיסטוריה האנושית. אבל ההשתקה של הסירנות, למרות שהיתה בעיני מרגיזה מאוד, היתה גם אנכרוניסטית.

אני, אומר בכנות, פחות מעוניינת למצוא את הקול הנשי. מבחינתי הקול הנשי כאן, והוא מוכר וברור לי מפני שזהו קולי וקולן של הדומות לי. הוא לא אחר והוא לא חריג. אני לא רוצה לחפש אחריו כמו שמחפשים תרבויות אקזוטיות. מבחינתי, הקול והמבט הגבריים הם המרתקים, כי אני לא באמת מבינה אותם. גברים מעניינים אותי רגשית ומינית, אבל עדיין לא פענחתי את המנגנון שלהם. עבורי, גברים הם המין האחר.

אני חושבת שאחרי שרכשו לעצמם מקום בשיח האינטלקטואלי על חברה ותרבות - לימודי המגדר צריכים לנסות 'לגדר' את החברה שלנו מהצד השני, לנכס לעצמם לא רק קול אלא גם מבט, ואותו להניח על האחר-של-האחר: הגברים. גברים לא דנים בגבריות שלהם כי היא ברורה להם, כמו שאנחנו כחברה לא דנים בזה שאנחנו לבנים. זו הפוזיטיביות של הקיום האנושי, אין כביכול צורך לדון בה בצורה אנתרופולוגית. אבל גבריות לא מובנת מאליה עבורנו, כמו ש'לבנות' אינה מובנת מאליה עבור שחורים.

לדעתי, ברגע שנביט על גברים הטרוסקסואלים כעל אחרים לנו (נשים הטרוסקסואליות ולסביות, וגברים הומוסקסואלים), נוכל מצד אחד להבין את צורת ההסתכלות שלהם עלינו, ומצד שני לנטרל את ההגמוניה של נקודת המבט שלהם. כי כמו בסיפור המפתח של סרטר 'ארוסטראטוס' אשר נידון בספר, ברגע שהסובייקט נצפה על ידי האובייקט שלו, הוא הופך לאובייקט בעצמו. הוא יכול להפנים שנקודת המבט שלו על העולם לא יוצרת תמונת עולם אבסולוטית, יחידה, וזאת יכולה להיות התקדמות משמעותית.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by