בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סוויני טוד 

סוויני טוד

 
 
אפרת אסקירה

הבמאי טוד סולונדז הגיע לביקור בארץ כאורח של בית הספר לקולנוע סם שפיגל ומתברר שהוא לא מפחיד כמו שמספרים. רק אל תדברו איתו על אלוהים. אפרת אסקירה דיסקסה איתו גם על דברים אחרים. ראיון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
היה קר בירושלים. סולונדז (צילום: אפרת סער)
 היה קר בירושלים. סולונדז (צילום: אפרת סער)   
"אני יכול ללבוש את זה מחר בירושלים?", טוד סולונדז חוקר, תוך שהוא צובת את הסוודר הקל שלו בצבע בורדו. מתחת לסריג הוא לובש חולצת משבצות מכופתרת ברישול בצבעי לבן וירוק, התואמת את משקפי הקרן הירוקים העבים שלו. הוא לא מצטלם עם המשקפיים, הם הפכו אותו ליותר מדי מזוהה לדעתו. המכנסיים האפורים ונעלי האולסטאר הצהובות משלימים את המראה, שעל סולונדז קשה להגדירו. אלה יכולים להיות מדי היפסטר ניו-יורקי מזן מאוד מסויים, שאת דומיהם וחיקוייהם ניתן למצוא באזורים שונים של תל אביב. אבל זה יכול להיות גם הדבר האמיתי - שריד אותנטי ולא מחושב של אמריקה הפרברית, שאת סטיותיה ואנושיותה הפגומה סולונדז מתאר שוב ושוב בסרטיו.

"ברוכים הבאים לבית הבובות" מ-1995, היה הסרט שהכניס את סולונדז למאגר יוצרי האינדי האמריקני האיכותי. כמו עבודותיו הבאות של הבמאי-תסריטאי, הסרט הקטן היה קומדיה מרירה והתמקד בדמותה של ילדה גמלונית בשם דון ווינר, שהייתה נעדרת מעלות כמעט לחלוטין, אלא אם כן תמימות ותקווה משוללת יסוד לעתיד טוב יותר נחשבות עדיין כמעלות. הסרט זכה בפרסים מצד ארגון הקולנוע העצמאי בארצות הברית ומפסטיבלי סאנדנס וברלין.

סרטו הבא של הבמאי, "אושר" מ-1998 טיפל בגלריית מוזרויות רחבה יותר. נושאים כאונס והתעללות מינית בילדים, שהוצגו ברמיזה ב"ברוכים הבאים לבית הבובות", הפכו ב"אושר" לגלויים יותר. הפעם המדובר היה בביתור איברים, מאונן טלפוני סדרתי ופסיכולוג ילדים פדופיל. על אף השבחים מצד המבקרים, דרכו של "אושר" להפצה רחבה עוכבה ולבסוף הוא שוחרר ללא דירוג של התאחדות תעשיית הקולנוע האמריקאית (MPAA), אותו ארגון שקובע האם סרטים יוגבלו לצפיית ילדים, ועל-ידי כך משתתף באופן ישיר במאזן ההכנסות שלהם.
 
 
הרומן של סולונדז עם ה-MPAA המשיך גם בסרטו הבא, "אגדות וסיפורים" מ-2001. ההתאחדות קבעה כי הסרט מכיל סצינות פורנוגרפיות, בהן סצינת מין אלימה בין סטודנטית לבנה ולמרצה מבוגר ושחור. כדי להבטיח שהסרט יזכה בדירוג צפייה רחב, סולונדז הסכים לכסות את המסך בקובייה אדומה שהסתירה את מרבית ההתרחשות בסצינה "הפורנוגרפית".

סרטו האחרון של סולונדז, "פלינדרום" מ-2004, כבר סבל מקשיי מימון והיה תוצר של מערכת היחסים המורכבת של הבמאי עם הרשויות והקהל האמריקאים. 8 שחקנים גילמו בסרט את אביבה בת ה-12, הנחושה להפוך לאם. במאמציה להרות, אביבה נמלטה ממשפחתה הליברלית-בורגנית ומצאה מחסה זמני בקרב משפחה אוונגליסטית המתנגדת להפלות. הסרט שוב עורר ביקורת כלפי הבמאי, הפעם גם מצד ליברלים שזעמו על כך שסולונדז אינו נוקט עמדה תקיפה נגד המתנגדים להפלות.

ארבע שנים אחרי סרטו האחרון, טוד סולונדז הגיע בשבוע שעבר לארץ, כאורח של בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. במהלך ביקורו השתתף בהקרנות מסרטיו בתל אביב, וערך סדנאות אמן לסטודנטים לקולנוע בירושלים.
 

האיש וסימן השאלה

לא מצטלם עם המשקפיים. סולונדז (צילום: אפרת סער)
 לא מצטלם עם המשקפיים. סולונדז (צילום: אפרת סער)   
סולונדז, יליד ניו-ג'רסי בן 49, מודע לכך שהמפגש הראשון עמו יכול להיות מאיים. במאי שנמנע בסרטיו מהתנחמדות, סירב להעניק קתרזיס קונבנציונלי למי מן הדמויות שלו ומלכתחילה תיאר אותן במלוא עליבותן האנושית, סביר שיהיה גם בן שיח קשה. אולי כמתקפת מנע מקדימה, סולונדז האיש עוטה על עצמו אישיות מלבבת בראיונות. הוא רהוט, נעים ואוהד את בן שיחו. שפת הגוף שלו עדינה, כמו גם טון הדיבור הרך בו הוא נוקט. מדי פעם הוא עובר למחוות ניורוטיות קלות וזלזול עצמי, שיחד עם המבטא היהודי והיללני מעט, הופכים אותו לדמות שקשה להאמין שבאמת קיימת מחוץ לסרטיו המוקדמים של וודי אלן. ואולי היא לא קיימת באמת. קשה לדעת עם סולונדז. אולי כל הביקור הישראלי יקבל תפנית עמוסת מיניות מודחקת בסרטו הבא, אם ומתי שזה יגיע.

זה תמיד מפתיע כשבמאים וכותבים מסכימים להתראיין ולוותר על תפקיד המספר, בייחוד עבורך. קראתי שנפגעת בעבר מהדרך שבה אתה מיוצג בראיונות.
"זה מצחיק כי את מגיבה לתגובה שלי על ראיונות שעשיתי בעבר. את מבקשת תשובה בראיון שהיא מטא-תשובה על ראיונות".

אני יודעת, אבל זה עדיף מלפתוח עם בדיחה.
"אני לא חושב שנפגעתי במיוחד. אני מניח שאם מישהו תיאר אותי באופן לא מחמיא, זה לא עשה אותי שמח. אבל אני לא מתבוסס בזה. אני מנסה להיות נעים ונימוסי, אבל אם זה לא עובר הלאה, מה אני יכול לעשות?"

מה התוכניות שלך לביקור הנוכחי בישראל, אתה מתכוון להקרין כמה מהעבודות המוקדמות שלך?
"הבאתי אתי סרט קצר שעשיתי. הבאתי כמה דברים, אבל אני חושב שאראה לסטודנטים רק את הסרט הראשון עם דיאלוג שעשיתי בבית הספר [בחוג לקולנוע של NYU - א.א]. אני חושב שעבור קולנוען צעיר, זה תמיד מעודד לראות את ההתחלה הצנועה של מי שאחר כך המשיך ועשה קריירה בתחום. אבל בסופו של דבר זה רק עוד סרט, וזה חלק מהדרך שבה אתה יכול לגדול כקולנוען ולהבין מה אתה יכול לעשות. ככל שאתה צופה יותר, ככה אתה יכול לשאוב יותר רעיונות, בדיוק כמו מישהו שרוצה להיות סופר - ככל שיקרא יותר, ככה הוא יוכל לגנוב דברים קטנים. אז אני מקווה שזה יהיה שימושי. זה מה שאני מתכנן לעשות".

זה יהיה שימושי, את העבודות המוקדמות שלך מאוד קשה למצוא. רק את הסרט הקצר שלך "Feelings" אפשר לראות ביוטיוב.
"לא ידעתי שאפשר למצוא אותו ביוטיוב. אוקיי, אז הוא נגיש. תראי, אני לא יכול לשלוט על דברים. אני מניח שאשרוד".

לא היית רוצה שזה יהיה שם?
"לא, לא הייתי רוצה. אני יודע שהעלו ליוטיוב את כל 'פלינדרום' ו'אושר' ב-10-12 חלקים. הייתי מעדיף שזה לא יהיה שם. אבל אני לא מתלונן. אין לי שליטה על זה. כל מה שאני יכול לומר זה שזה צריך להחמיא לי שאנשים משקיעים בזה זמן".

ההתנגדות שלך נובעת מסוגיות רווח על זכויות יוצרים?
"טוב, אני באמת לא מרוויח מזה כלום. בניו-יורק יש מוכרי רחוב שסוחרים בתסריטים. זה לא חוקי, כי אין להם זכויות יוצרים ואין להם זכויות פרסום והפצה. אבל תמיד חשבתי שזה שמישהו גונב תסריטים שלי, זה אומר שהם עושים כסף, שזה שווה למישהו כלכלית להפיץ את התסריטים שלי באופן פיראטי. אבל אני לא סובל הרבה מפיראטיות. הלוואי שהייתי סובל מזה, כי זה היה אומר שאני עושה הרבה כסף".

ומה בנוגע לסרט הראשון שלך, "Fear Anxiety & Depression"? אותו באמת אי אפשר להשיג.
"טוב מאוד. זה סרט נוראי. הוא נוצר בחטא ונולד בחטא. אפילו לא ראיתי את הגרסה הסופית שלו ואני לא אוהב לדבר עליו. זה נושא מאוד כאוב עבורי".

אז נמשיך הלאה. היתה התקרית עם הקובייה האדומה ב"אגדות וסיפורים" וקראתי שמימנת את "פלינדרום" בעצמך.
"גם אני קראתי את זה. הלוואי שיכולתי, אבל לא היה לי כסף לממן את כולו. זה עדיין היה סרט שהופק בתקציב זעום ואני רק השקעתי את הכסף כדי להתניע אותו בהתחלה".

אז מה זה אומר על התכניות לסרט הבא שלך,"Life During Wartime", שאמור להפגיש דמויות מ"ברוכים הבאים לבית הבובות" ו"אושר"?
"אני לא חושב ש-'Life During Wartime' עומד לקרות. זה מת. הלוואי שדברים היו מסתדרים אחרת, אבל אני פשוט לא חושב שזה הולך לקרות. המשכתי הלאה לפרויקטים אחרים".

משהו שאתה יכול לדבר עליו?
"עוד נראה. קה סרה סרה, אינשאללה. אני לא יודע איך אומרים את זה בעברית. אני לא יודע למה אני יודע להגיד את זה בערבית".

עדיין עם "פלינדרום", ליהקת 8 שחקנים לתפקיד של אביבה. זה נעשה בעבר וגם השנה, עם "אני לא שם" של טוד היינס. בחירה דומה, והמטרות מאחוריה?
"אני לא חושב שמישהו יבלבל בין הסרט שלו והסרט שלי. כלומר, אנחנו משתמשים בכלי למטרות שונות מאוד. אני מעריך מאוד את טוד היינס, אני חושב שהוא קולנוען נפלא, אבל אני חושב שיש לנו אסתטיקה שונה ושאיפות אמנותיות שונות. אבל אני מעריץ גדול".

והסרט עצמו?
"הוא לא החביב עלי של טוד היינס".

ומה לגבי סרטים אמריקאים אחרים שבלטו השנה? אמרת שאהבת את "ארץ קשוחה" של האחים כהן. מה חשבת על "זה ייגמר בדם"?
"כמו שאמרתי, אני חושב שהסרט של האחים כהן הוא הדבר הכי טוב שהם עשו. הוא היה מלכותי ותמיד חדשני ומפתיע. אהבתי את 'לסגור מעגל'. וגם, נהניתי מאוד מ'סופרבאד'. זה סרט מצחיק. כלומר, לא ממש צחקתי. היו בו הרבה פגמים ברורים, אבל עדיין אהבתי אותו בגלל הסוף, שהיה יפה מאוד ונוגע ללב. אני יודע שאני מתחמק. אבל נתתי לך תשובה".

בחרת לדבר על "סופרבאד", שאפשר לומר שבמידה הוא גרסה מופחתת של הסרטים שלך.
"את מתכוונת בגלל שהוא מטפל בבני נוער והדמויות צעירות?"

לא רק.
"טוב, אני חושב שיש רוך אמיתי בסוף הסרט בין שתי הדמויות המרכזיות. בלי הסוף הזה הסרט היה מעניין אותי פחות. אבל הסוף היה תמורה מצויינת וגרם לי למחול על הכשלונות האחרים שלו".

במה אתה צפית כילד?
"ההורים שלי היו נחושים שאראה רק סרטים עם דירוג G לילדים, כמו אלה של דיסני. אני חושב שהם לא רצו שאראה משהו יותר מטריד מ'צלילי המוסיקה'. רק כשהייתי בן 15 או 16 התחלתי לראות סרטים עם כתוביות תרגום שיש בהם קצת יותר מזה. וגם אז, לא חשבתי על קולנוע כקריירה עד שהגעתי לקולג'".

רצית להיות מוסיקאי.
"זו היתה אחת מהשאיפות. אבל זה היה גם חלום באספמיה. ידעתי שאין לי את הכשרון שאמא שלי היתה משוכנעת שיש לי. עד היום הזה היא חושבת שאם הייתי ממשיך עם הפסנתר, הייתי יכול להיות [ולדימיר] הורוביץ הבא. זה טירוף גמור. אבל זה אחד מהדברים הנהדרים בעשיית סרטים, שאפשר לעבוד עם מלחינים, וזה באמת היה כיף".

הפסקול מאוד חשוב לך?
"כן. כלומר, הכל חשוב והכל משנה. אבל הליהוק והמלחינים, הם אלה שמרפדים את הסיוט שהוא הצילומים האמיתיים. אלה תהליכים מהנים".
 
 

אין עוד מלבדו

"הלוואי שהייתי סובל מפיראטיות". פוסטר הסרט "אושר" (יח"צ)
 "הלוואי שהייתי סובל מפיראטיות". פוסטר הסרט "אושר" (יח"צ)   
מבקריו של טוד סולונדז - וישנם רבים כאלה - נוהגים לטעון שהבמאי מתעלל בגיבורי סרטיו. הדמויות שלו נאיביות ברמה מרתיחה כמעט, ואין להן כל שליטה על גורלם. רבות מהן גם בעייתיות מבחינה מוסרית, אבל סולונדז מבקש שלא לשפוט אותן. עוד יותר מכך, דווקא לעלובי הנפש הגדולים ביותר הבמאי מעניק רגעי זיכוך קטנים ונוראיים. העולם אצל סולונדז הוא לא מקום של סופים טובים. הוא גם לא מאמין ב"הכל צפוי והרשות נתונה". עבור סולונדז, בני האדם לבדם בעולם. "כן, אני גם יהודי, אבל אני אתאיסט. אני לא מאמין בקיומו של אלהים", הוא מאשר.

כשזה הבסיס, כשאלהים מוסט הצדה, נראה שצריכה להיות לך יותר אמונה ביכולת של בני אדם לקבוע את גורלם.
"תראי, עבורי זהו הנס. את כאן. אני כאן. עכשיו. אנחנו מנהלים שיחה נעימה. מי היה מאמין שזה יקרה. אני לא צריך נסים מעבר לכאן ועכשיו".

אבל אתה כתבת עבור אחת מהדמויות בסוף של "פלינדרום" מונולוג מאוד ברור, כמעט ברמה של קהלת, בנוגע לחוסר יכולתו של האדם ליצור שינוי בעצמו או בעולם.
"נכון. אני מסכים עם הרבה ממה שמארק ווינר [הדמות שנשאה את המונולוג - א.א] אומר שם. אני לא מאמין בקיומו של רצון חופשי. אני לא מאמין שבחירה היא יותר מאשליה. אבל אני לא חושב שזה קודר כמו שזה עשוי להישמע, כי במסגרת הפרמטרים של המגבלות שלנו, יש אפשרויות בלתי מוגבלות. כשאנחנו צעירים אומרים לנו שאנחנו יכולים לעשות או להיות כל מה שנרצה. אלה כמובן שקרים שאמורים לעודד אותנו. רק כשמתבגרים מתחילים להכיר ולהבין את המגבלות שלנו, שלמעשה אין לנו את כל אפשרויות הבחירה שחשבנו שיש לנו כשהיינו ילדים. אבל, כמובן, פילוסופים רבים לא יסכימו עם מה שאני אומר".

בכל זאת, כבמאי-תסריטאי, אתה אלהים עבור הדמויות שלך. דיברנו על ההכרה באפשרויות המוגבלות שלנו. אבל רוב הדמויות שלך, בתמימותן, לא מודעות למגבלותיהן. אתה מעמיד אותן במצבים אירוניים ביחס לחייהן. אתה לא מאפשר להן את ההכרה שאתה מעניק לעצמך ולקהל שלך. אולי זו הסיבה שרבים מהמבקרים שלך טוענים שאתה אכזרי לדמויות שלך.
"כן, נכון. אני אוהב להקשיב לך. את הופכת את הכל לכל כך תיאולוגי. ואנחנו גם בישראל. אף פעם לא הכריחו אותי לדבר על העבודות שלי בדרך הזו. אף פעם לא למדתי דת או פילוסופיה. אני הדיוט בהבנתי את הדברים האלה. אני כמעט מרגיש שאני חוטא בהיבריס בכלל לדבר על הנושאים האלה. מה אני מבין? אני רק יכול לדבר על הנסיון של ואיך שאני הרגשתי בנוגע לעבודה שלי. אני לא בטוח שאפשר להגדיר כאכזריות את העובדה שהדמויות שלי לא לגמרי מודעות לנסיבות חייהן. חייב להיות עוד מרכיב כדי שהאכזריות שאת מרמזת עליה תתקיים. אני רואה את העבודות שלי לא כאכזריות, אלא כחקירה".

נכון, יש בסרטים שלך רוך ואהבה לדמויות. ועדיין -
"האכזריות שם. היא חלק מהחיים. כלומר, יש בתוכנו קיבולת לאכזריות באותה מידה שיש בנו קיבולת לטוב לב. זה שקרי לתאר את העולם כמבעית ופסימיסטי לחלוטין, ובאותה מידה זה שקרי לתאר אותו כשמח ונפלא לחלוטין. אנחנו מנהלים את חיינו בנסיון תמידי לאזן ולהתמודד עם הסתירות הללו. אוי, אני נשמע כמו תלמיד רבני. אני לא יודע".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by