בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הלוחש לרוחות 

הלוחש לרוחות

 
 
יוסי גורביץ

"חי בין המתים" הוא אוסף סיפורים מרתקים מאבו כביר, חבל שנוסף לו סיפור מסגרת גרוע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
תן למתים לדבר. כריכת הספר
 תן למתים לדבר. כריכת הספר   
הטיפול במתים, עוד מימיהם של אבותינו שוכני המערות, תמיד התנודד בין שני קצוות: מסתורין רווי אימה והוד, וסתם אימה. גופה היא דבר מבעית - היא מזכירה לנו מה נהיה, גם אנחנו, תוך פרק זמן שתמיד נראה קצר מדי, ומן העבר השני היא כל כך מזכירה לנו את עצמנו, עד שאנו מחויבים לטפל בה בכבוד. ותמיד נמצא שם גם החשש העמום מפני שובו של המת: "כל שעשינו, עשינו לכבודך; אם פגענו, סלח לנו", מדקלמים חזנים בסוף תפילת האשכבה היהודית, גם היום. סלח לנו; אל תשוב לנקום בנו.

על כן תמיד היה ענין רב בסיפוריהם של המשרתים בקודש, המובילים את המתים בדרכם האחרונה. הסקרנות המקאברית חזקה במיוחד כאשר הגופות שבהם טיפלו הן של אלו שמותם היה אלים. אלי ליפשטיין, ראש הצוות הפרא-רפואי במכון לרפואה משפטית (הידוע בפי העם כ"אבו כביר"), כתב ספר על החוויות הללו של איש המקצוע – "חי בין המתים" (אוריון הוצאה לאור, 2008).

חלקים גדולים של הספר מעניינים מאד: ליפשטיין משלב בין סיפוריהם של מתים לסיפוריהם של אלו המטפלים בהם וחוקרים את מותם. אלה כתובים ביד אמונה היטב, וניכר שליפשטיין הוא לא רק בעל מלאכה מנוסה, אלא גם יודע היטב כיצד להרצות בפני קהל וכיצד לשבות אותו.

ואילו זה היה כל הספר – סיפורים מסמרי שיער מהמכון הרפואי היחיד שמובטחת לו התייחסות בכל עיתון יומי – הכל היה טוב. אבל ליפשטיין שילב בספר שני אלמנטים לא מתאימים, והתוצאה היא גוויה מרוטשת למדי.
 

המתים מעניינים יותר

 
ראשית, ליפשטיין בונה סיפור מסגרת. הוא בוחר לכתוב את הסיפור בגוף ראשון, מאת אסף, אחד העובדים במכון. סיפור המסגרת הוא שאסף מתבקש על ידי צאצא של משפחת אבו כביר לעשות משהו בלתי חוקי במיוחד, אבל מוסרי. בין פגישה עם אבו כביר לבגידה באשתו והתעלסות עם פעילת שמאל קיצוני המשרתת את אבו כביר, הוא מספר לנו את כל סיפוריהם של באי אבו כביר.

אסף הוא בדיה אוטוביוגרפית עניה במיוחד וסיפור המסגרת גם הוא קלוש, וזאת בלשון המעטה. חוסר אמינותו של סיפור המסגרת גורעת מאמינותם של שאר הסיפורים ושוברת את השעיית-האמונה של הקורא. מדוע, אם כן, בחר ליפשטיין בסיפור מסגרת? אני לא יודע, אבל החשד שלי אומר שזו הגנה על עצמו מפני תביעה כנגד משהו – אולי מישהו יזהה את גופת יקירו בסיפור ויתעצבן מאד.

הבעיה השניה היא נטייתו של ליפשטיין להשתמש בסיפור המסגרת כתירוץ להרצות באריכות – שייגעה לפחות חובב זה של היסטוריה – על ההיסטוריה של המכון הרפואי ובמיוחד של מייסדו, דר' היינריך קרפלוס, שאכן נשמע כמו דמות ייחודית. במסווה של שיחה בין הדמויות, ליפשטיין אף מנצל את ההזדמנות כדי להסביר לקורא עד כמה אין האמצעים העומדים לרשות המכון מספיקים, ולתבוע במפגיע את הגדלת תקציביו. זה, לצערי, קצת יותר מדי.

מי שיתעניין בהיסטוריה של המכון – וברדיפתו של דר' קרפלוס על ידי החוגים הדתיים והאולטרא-לאומניים בשנות הארבעים – ימצא בסוף הספר שורה של מסמכים מן התקופה. אלה, למרבה הצער, היו מרתקים הרבה יותר מהתיאור שלהם בפי ליפשטיין.

כתיבתו של ליפשטיין קולחת, חוש ההומור שלו פוגע במטרה הרבה יותר מאשר מחטיא, ועל כן יש לקוות שיוציא בעתיד ספר כבד יותר, מלא בהרבה יותר אנקדוטות ממקום עבודתו ובהרבה פחות בדיון, שהוא בעליל לא הפורטה שלו. כרגע, מדובר בספר דק למדי – 205 עמודים, מתוכם כ-30 עמודי מסמכים – והמחיר, 79 שקלים, מעט גבוה מדי לטעמי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by