בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
המהפכה לא כלולה בעסקית 
 
 איפה קובה ואיפה אנחנו?   
 
רענן אביר

רענן אביר תוהה אם צ'ה גוורה, הפטרון של "בריו דה קובה", היה מזדהה עם מדיניות התמחור של המקום ו/או רמת האוכל בו. יום שישי, שלוש בצהריים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
יום שישי אחה"צ, כבר נהיה מאוחר, אבל לפחות נתברכנו בנוכחותו של רז, חבר מהדרום. היום הזה אמור היה להתחיל מוקדם יותר, אבל דן, איש שדעתו צלולה בדרך כלל החליט להפוך את סדר החשיבות בחיים ולהניח את קיבתו אחרי חיבה פתאומית וקיצונית לקולנוע עצמאי. כל זה גרר עיכוב מיותר והותיר אותנו במצב שבו כבר אכלנו יותר מארוחת צהריים אחת בבית, וארוחת הערב מתקרבת במהירות. כך מצאנו עצמנו במצב שהמוצא היחיד ממנו, כתחליף לארוחה מזינה, הוא השתכרות מהירה ואוכל קל.

חשבנו לנצל את דרכיו הכפריות של רז כדי לשטות בו לארוחה במקום סתמי, שדי באורות הנוצצים שמעטרים אותו כדי להעניק לו את חוויית העיר הגדולה, ובחרנו בבאריו דה קובה. אבל הבדיחה, יתברר בהמשך, הייתה על חשבוננו.

דווקא חשבתי שמדובר במוסד שהושקעה בו מחשבה תחילה. קחו לדוגמא את הבחירה למקם את הבר באחד החללים הפחות יפים ויותר סתמיים במונטיפיורי. מצד אחד בוודאי השכירות נמוכה, וגם הלקוחות זוכים לנוף מכובד מהקיר שפונה לרחוב וכולו חלון. חשבו למשל שבעוד אנחנו השקפנו על הבניין המחודש של מרכז זמן לאמנות, הסועדים ב"ארטישוק" החדשה נאלצים לראות את באריו דה-קובה מהחלון.

מצד שני, כדי להיכנס צריך לעבור ליד פסל לבן וגדול של איש שמן בכובע מגבעת שבפיו סיגר. נאלצתי באחת להפוך את הרושם הראשוני שלי ולקבוע שמי שאחראי על העיצוב במקום - פסול חיתון.

פתחנו בכמה בירות (מבקבוקים). טובורג (18 ש"ח), גינס (26 ש"ח) ונגרו מודלו (26 ש"ח) - בירה קובנית, כך הובטח לנו, כהה כמו שניתן להבין משמה, ומיוצרת במקסיקו, כמו שניתן להבין מהתווית. הטעם מתובל, אולי מתובל מדי. בירה נחמדה.

שתיתי מהטובורג ובחנתי את הסביבה. עיצוב הפנים דווקא לא נורא. מתחת לתקרה גבוהה להחריד יש בר ארוך ונחמד. מתוך התחשבות בשיפוע של מוניטפיורי, קידמת המסעדה הפונה לרחוב מתחלקת לשניים, כשאחד מוגבה כדי להשאר בגובה הרחוב. בנוסף ישנו חלק נוסף על מרפסת מעל ומאחורי הבר. הצבעים כהים וחמים והשולחנות מעץ צבוע בשחור. התאורה בהירה מהמקובל ומאפשרת להבחין היטב בבאי המסעדה. אלה מורכבים, כך נראה, בעיקר מגברים בעלי מבטא דרום אמריקאי במעילי עור וקסקט עם בנות זוגם לצד חברי מאפיה קרסתנים המלווים בסלאביות דקות גזרה. מיותר לציין שאם יש לכם קרחת וצמה, תתקבלו בברכה.

אכלנו מלחם הבית (18 ש"ח) שהגיע עם חמאה, צ'ימיצ'ורי אדום וחמאה עם זיתים שחורים והיה די טעים, אם כי ללא פרופורציה למחיר המוגזם. התעמקתי בגימיק עיצובי שנעשה בו שימוש נרחב במסעדה - ציור דמותו של צ'ה גוורה. הדמות הופיעה על הקירות וחלק מכלי ההגשה. האם לשם הנצחה זו נלחם צ'ה במהפכה הקובנית ולאחר מכן בבוליביה בה מצא את מותו? לי דווקא יש תחושה שלמראה המחירים המנופחים והאווירה המלוקקת היה הלהט המהפכני דוחף אותו לגייס חבורת מוצ'לרוס שהיו מקצצים את המקום במצ'טות.

המחירים אגב סבירים יותר מאלה שיפורטו מטה, כל עוד הם במסגרת העסקית המסתיימת ב-17:00, שפספסנו בכמה דקות באדיבות דן.

דמותו של צ'ה לא נפקדה גם מהתפריטים המציעים בנוסף למזון ושתיה גם לרכוש תליונים עם דמותו של הסלב - תליונים שגם משתלשלים מצווארן של המלצריות. אותן מלצריות / דיילות מרצ'נדייז נעצרו מדי פעם ליד השולחן כדי לודא שאנחנו מרוצים מהארוחה. הטקס כולל רכינה קלה לעברנו והחלפת מילות חולין בחיוך מבין: "אז רק יצאתם לשתות? איזה יופי".

האם נראנו כמי שרק מלאו להם 18, וזה עתה יצאו לנצל את זכויותיהם האזרחיות החדשות, מסנוורים מאורות הכרך? בהקלה הבחנתי שיחס זה הוא מנת חלקם של כלל הסועדים, אם כי החוויה כולה גרמה לי לחוש שוב כזב חוטם העומד בכניסה לרוקסן, מנסה לגדל זיפי זקן בכוח המחשבה.

בלענו את המבוכה והזמנו מהמנות הראשונות: אמפנדס בקר (36 ש"ח) שהיו בסדר, בוריטו סינטה (36 ש"ח) די טובים וקסדייה רוקפור (38 ש"ח) - מעין טוסטים מבצק דקיק עם מילוי רוקפור שהייתה מנה די מיותרת ולא מובנת. שלוש המנות היו קצת יותר מוצלחות ממה שהייתי מצפה שיוגש לי בבית קפה סתמי, אבל רק קצת.

מתוך הכרה בכך שכבודנו נגזל מאתנו ברגע שעברנו את המפתן, בחרנו דן ואני לנצל את המצב שבו שמנו הטוב לא יכול כבר להרמס יותר ממה שעבר עליו עד כה. לכן הזמנו קוקטיילים השמורים בימים כתיקונם, יש להניח, לבנות הלוויה של אנשי המאפיה; שלפחות נהנה ממשקאות שכאלה פעם אחת, רחוק מעיני התרבות המהוגנת. מוחיטו אספסיאל (39 ש"ח) קוקטייל על בסיס קרח כתוש, ומרגריטה פסיפלורה (34 ש"ח) היו אמנם טעימים אבל הזכירו לנו למה אנחנו שותים בד"כ משקאות של גברים.

הקינוחים של דן ורז - סיגרו דה קובה (34 ש"ח) ומנזנה אי קוקו (34 ש"ח) היו די מוצלחים כמו שהבנתי מהם, אבל כיוון שלא טעמתי - לא אפרט, רק אומר שחיצונית הן נראו די טוב. גם בקינוח שלי, פסטל סביון (34 ש"ח) לא התעמקתי - פרפה פסיפלורה שטבל ברוטב קציפתי. הפרפה היה טעים למדי, למרות הרוטב שדווקא הצטיין במרקם אוורירי, אבל לעזאזל, הם לא צחקו כשהזהירו אותי שמדובר במשהו חמוץ במיוחד.

סיימנו את הפעמיים אספרסו כפול (11 ש"ח) וקפה הפוך (11 ש"ח), השארנו טיפ נדיב במיוחד, כהרגלנו, ויצאנו לרחוב. בעודי פוסע החוצה הצטלבו עיני עם דמותו הזעופה של צ'ה גוורה. האם נתפס כך מיד לאחר שטעם גם הוא מהקינוח החמוץ שלי? או שהיו אלא המחירים השערורייתיים שעיצבנו אותו? 400 שקל לשלושה אנשים, ללא מנה עיקרית, לעזאזל. הבדיחה היא עלינו?

____________________________
בריו דה קובה, מונטיפיורי 31, ת"א
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by