בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מעבר להרי הסלקציה 
 
 
רון קסלר, הזמן הוורוד

רון קסלר במסע בעקבות ההומואים שלא מרגישים שחובה עליהם להיות חלק מסצינת המועדונים, שמקדשת את חלקי החזה והמוחצנים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"לפני זמן מה החלטתי שאני הולך סוף סוף למסיבה במועדון. התכוננתי, התלבשתי ובאתי. היה שם תור אדיר, המון אנשים. חיכיתי וחיכיתי, נדחפתי ודחפו אותי, ופשוט לא הצלחתי להיכנס. כל הזמן הגיעו אנשים שהאיש בכניסה הכיר והם עקפו אותי, הוא פשוט שלף אותם מהקהל. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שזה ממש דבילי לחכות כל כך הרבה זמן בשביל להיכנס למסיבה, ויתרתי והלכתי הביתה. זה לא בשבילי" (עדי, שם בדוי, בן 26)


הכתבה שלפניכם מפנה את הזרקור לאנשים שלא תראו במועדון שאליו אתם יוצאים ביום שישי. את חלקם לא תראו פשוט מפני משום שהם בחרו לא ללכת למסיבה. חלקם אינם מרגישים שיש להם מקום שם. האנשים שלא שותפים למה שאנחנו מכנים "הסצינה" (מה זה בכלל סצינה?), והאנשים שחוקי הסצינה, כפי שהם תופסים אותם, הותירו אותם בחוץ.

"סצינה מקושרת אצלי למושג תרבות לילה", מנסה להסביר רע. פלג, 33, מתכנת בבנק הפועלים וגר בתל-אביב. "היא כוללת מימד ציבורי, היא חייבת להיעשות בחוץ. חייבים להיות בה אלמנטים של מיניות, ראווה, פוזה, משחק, פנטזיה. פנטזיה של מה שהיית רוצה להיות. מה שאתה לא מחצין ביומיום. להיות מאוד מיני, להתנהג בצורה לא אחראית: להסתמם, להתמסטל, לא להיות אחראי על מה שאתה אומר. שירה בציבור של הומואים בלילה, למשל, לא תיחשב לחלק מהסצינה, כי אין בה משהו מיני".

אין ספק, הסצינה שלי היא בטח לא הסצינה שלך. הכל עניין של השקפה. יש מי שיתחמו את הסצינה רק לתחום המועדונים וחיי הלילה. יש כאלה שיוסיפו גם את הברים והסאונות. יש גם מי שיכללו בסצינה את תרבות הצ'טים באינטרנט. את ההגדרה הרחבה ביותר מספק ד"ר עמית קמה, בספרו שייצא בקרוב "העיתון והארון". קמה מבחין בין שלושה סוגי הומואים טיפוסיים: "הסוג הראשון", מסביר קמה, "הוא ההומואים הפוליטיים: תראה אותם הולכים לארגון או לאגודה זו או אחרת, לרוב בני שלושים פלוס ובעלי מקצועות חופשיים.

הסוג השני הוא מה שאנו מכנים 'הסצינה': הם גרים בתל-אביב או מתכוונים לגור בה, תל-אביב מהווה חלק גדול מהזהות שלהם. הקבוצה הזו מהווה את השפיץ של קרחון הקהילה ההומואית. האנשים האלה יוצאים לבלות במועדונים, קוראים את 'הזמן הוורוד', מדביקים סטיקרים של דגל הגאווה או תולים דגל. הם גם יצאו מהארון בפני הרבה מאוד אנשים ויספרו במשרד על מישהו שהכירו אתמול. הסוג השלישי הוא רוב הקרחון. הרוב הזה נמצא מתחת למים, אנחנו לא רואים אותם, הם יכולים לגור בתל-אביב וגם בשאר רחבי הארץ. הפעילויות ההומואיות שלהן ייעשו בדרך כלל בתל-אביב, הם יכולים להיות גם נשואים לנשים, הם ייצאו מהארון פחות".
 

לסצינה חוקים משלה

"פעם שוחחתי עם מישהו באינטרנט והוא שאל אותי אם אני מבלה במועדונים, אמרתי שלא. אז הוא אמר לי: 'מה ז'תומרת אתה לא מבלה במועדונים? הרי אתה הומו, הומו חייב לבלות במועדונים'. אז זהו, שהומו לא חייב לעשות שום דבר. אני חושב שזה לגיטימי, ואני רוצה להרגיש בקהילה שזה לגיטימי" (יואב, 31, תל-אביב)

יואב, 31, תל-אביב, מעדיף להתראיין בשם בדוי. הוא לא יוצא למועדונים בימי שישי, משום שהוא מרגיש שסוג הבילוי הזה מותיר אותו בחוץ ולא מיועד עבורו: "מאפיין אחד של הסצינה הוא המוחצנות שלה. אני חושב שהיא מתאימה לאנשים מוחצנים מאוד או שמסוגלים לשחק אותה ולהיראות בטוחים בעצמם מאוד, כאלה שמתאימים את עצמם לנורמות של לבוש, תספורת ומראה. אני מופנם יותר. הסיבה השנייה לכך שאני לא יוצא למועדונים היא שיש לי התנגדות לכל צורה של קונפורמיזם, ואני מרגיש שיש בסצינה משהו מאוד קונפורמיסטי. הרי בתור הומו כל אחד מאיתנו מרגיש את תחושת החריגות. הסצינה, אחת המטרות הטובות שלה היא ליצור את הרגשת הביחד. אבל היא לא יוצרת עבורי את ההרגשה הזו. להפך, היא מחריפה את תחושת הבדידות. אני מרגיש שגם בתוך הקבוצה שלי אני לא מצליח להשתלב, פשוט לא מסוגל".

בכלל ניסית ללכת למועדונים?

"יצאתי פעמיים למועדון כאשר הוזמנתי ולא שילמתי. כעבור זמן קצר מאוד הרגשתי לא שייך, בגלל המוחצנות והצורך להתאים את עצמי לנורמות שלא מקובלות עלי ושיש בהן הרבה מאוד פוזה. אמנם נכון שיש גם אנשים אחרים בסצינה, אבל אף על פי כן יש מה שנקרא אווירה, ובאווירה הזו אני לא משתלב".

תחושת הזרות לסצינה אינה נחלתו של יואב בלבד. "הפוזה באה לידי ביטוי במראה", מציין שי קרקו, בן 31, תל-אביב. "יש קודים בקהילה שמי שלא עונה עליהם לא מתברג לתוך הסצינה. המראה והפוזה קשורים בדרך כלל להליכה עם מותגים וגם לסגנון דיבור: שפה שרק אנשים מסוימים יבינו. דוגמה מצוינת לזה היא כשאני פותח את 'עכבר העיר' ואני רואה את המידע על המסיבות. אני לא מבין כלום. מי זה הרזידנטים האלה? מי חוגג יומולדת ולמה? אני אומר לעצמי: בטח יש כאלה שמכירים את האנשים האלה ואומרים לעצמם: וואללה, יש לו יומולדת, אנחנו חייבים לבוא, צריך להשיג הזמנות. מי שהוא נטול פוזה לא ימצא את עצמו בסצינה. אני, למשל, הלכתי פעם לטי.אל.וי והרגשתי כאילו באתי למדינה אחרת. הייתי בהלם תרבותי. הרגשתי שאני לא מתחבר לאנשים. אתה אומר לעצמך שאתה לשם לא תלך יותר, כי אתה מחפש אנשים שקרובים לטעם שלך, לסגנון שלך".
 
"כל אדם שרק יצא מהארון, שרק יצא לבד, כל תייר, צריך לעבור את מסכת התלאות המזעזעת של הסלקציה. להישאר בחוץ כמו כלב במשך כמעט שעה בזמן שהאצבע המונפת פוסחת עליך. זו התרבות. ואיזה פאסון וכבוד לנבחרים אשר נכנסים במהירות. זה מין הסכם כבוד הדדי כזה בין המכניס לנכנס, וזה מגעיל" ("ההומו ההומופוב שהולך לבדו", נענע, פורום "גאווה", 18.1.2003).


בכל פעם שמדברים על הסצינה עולה וצף מחדש נושא הסלקציה. הסלקציה היא הבטן הרכה של הסצינה. התמונה שלפיה צובא המון אדם לפתח מועדון, בעוד הסלקטור השרירי העומד בכניסה קובע מי לפיזוז ומי להמשך ההמתנה בקור, מוציאה אנשים רבים משלוותם. יואב: "אני באמת לא מבין למה יש בה צורך. אני יודע שאחד הסלקטורים שהתראיין לאחרונה ל'הזמן הוורוד' אמר שהוא מכניס למועדון קודם כל את ההומואים. אני תוהה אם הוא שואל כל אחד בכניסה אם הוא הומו. האמת היא שהוא מן הסתם נוטה להכניס את מי שנראה בעיניו הומו לפי התקן, מי שנראה בעיניו חתיך, מי שמתלבש לפי אופנה מסוימת, מי שלדעתו מקדם היטב את המכירות של המועדון כעסק מסחרי. הסלקציה וההנחות הן לגיטימיות אולי מבחינה מסחרית, אבל אני מאמין שמעבר לאינטרס הכלכלי יש בזה נזק גדול מאוד לקהילה. האנשים שמארגנים את המסיבות משדרים שכדי להיות הומו מהסוג שרצוי במועדון שלנו, רצוי מאוד שתבוא אלינו לבוש באופן מסוים, לאחר שהתאמנת כך וכך שעות במכון כושר וכולי. אני חושב שזה יוצר חוסר סולידריות בתוך הקהילה. זה גם לפעמים משפיל אנשים שלא מורשים להיכנס לשם".

והסלקציה, מתברר, מנהלת את העניינים עוד לפני שאתם מגיעים לשערי המועדון. קרקו: "יש אנשים שיש להם רגשי נחיתות, כי הם לא נראים כמו כאלה שיכולים להיכנס למסיבות. והנה מגיע זה שמחלק את ההזמנות ומזכיר לך שאתה לא עונה על הדרישות האלה. יותר מזה, יש שולחנות שבהם הוא לא יחלק את ההזמנות שלו. הוא יקבע מראש, יש כאלה שלא מתאימים בלבוש או בסגנון הדיבור. הסלקציה הראשונה נעשית כבר בפאב".

תתפלאו, אבל גם בקרב ההומואים שאינם חלק מהסצינה ניתן למצוא לימוד סנגוריה על תופעת הסלקציה. קרקו: "זאת אחת הדרכים של הסצינה לשמור על עצמה. אני לא יודע מה יכול לגרום לא להכניס אנשים מסוימים. כנראה אי אפשר להימנע מזה, כי כמה שאנחנו חושבים שאנחנו רבגוניים וצבעוניים מאוד, אנחנו מאוד הומוגנים, מחפשים את הדומה. המציאות כופה את זה עלינו. גם אני עושה סלקציה, אני לא מכניס אנשים מסוימים למעגל שלי. בעל המועדון רוצה לראות קהל מסוים, והוא לא רוצה משהו שיפריע לקו שלו". פלג מוסיף: "המראה קשור גם לסוגיה אם אתה בראש של המסיבה ולא רק לענייני יופי. המוצר של הסצינה הוא פנטזיה ואווירה, והוא יתקלקל אם לא תשמור עליו. הדרך לשמר אותו הוא להכניס אנשים שמשדרים שהם הבינו את הראש של המסיבה".
 
 

כשהסצינה יוצאת החוצה

דיון על הסצינה מוביל פעמים רבות לדיון על הסטנדרטים הקשורים בעיקר למראה ולתרבות החיזור בקהילה. עושה רושם שחוקי המראה, הלבוש והשפה זולגים החוצה, אל תרבות ההיכרות הקיימת בקרב הקהילה. מי מאיתנו לא נתקל בשבלונת השאלות: איך נראה? בן כמה? מה גודל הכלי? השאלות הללו הן בעצם המשך של תחושת הדורסנות של הסצינה בזירות אחרות. אם אתה לא חטוב, שרירי, גבוה ו"זורם", יש סיכוי שכמו שנשארת מחוץ למועדון, תישאר גם מחוץ לדלתות כאלה או אחרות. יואב: "יש השפעה של הסצינה על האינטרנט ועל מקומות אחרים. יש סוג מסוים של ניכור שמאפיין את התקשורת הבין אישית. יש לפעמים התעלמות מוחלטת מהעובדה שמי שנמצא מולך הוא אדם עם רגשות. המפגשים, השיחות, הצ'טים המאוד מיידיים והממוקדים במטרה של סיפוק מיני עשויים להעביר אנשים מסוימים על דעתם ולהביא אותם להתנהגויות מאוד לא רגישות. זו תופעה שדי רווחת במקומותינו. הייתי שמח אילו היא לא היתה קיימת".

פלג מספק הסבר סוציולוגי יותר: "הסצינה זולגת גם למקומות אחרים, זה מין מצב של הפריה הדדית. פעם היתה קהילה חסרת סצינה, והקהילה פיתחה את הסצינה מתוך קודים שהיו קיימים אז, ועכשיו יש היזון חוזר מהסצינה אלינו, שמביא עימו סטנדרטים וחוקים משלו ושמחזק את הנורמות האלו. זה מצער. הייתי רוצה שנהיה אמביוולנטים: שנהיה בסצינה עם החוקים שלה, אבל מחוצה לה נהיה עם תכנים אחרים. בשביל זה צריך להיות משוכללים יותר. במובן מסוים זה אולי התחלת הסוף של הקהילה ההומו-לסבית או של כל קהילה אחרת. זה מתכון בטוח לניוון העושר האנושי שמפרה תרבות. חייבים לעצור את זה, והדרך הכי טובה היא להבין את המשמעות ואת המחיר שנשלם בסוף".
 

מלכודת הדבש של הסצינה

"מצאתי את עצמי יוצא שבוע אחרי שבוע למסיבות ונדלק וכולי. לרגע לא ציפיתי לזה וזה נראה לי מוגזם בהתחלה, אבל נהניתי יותר ויותר עם הזמן. בכלל, פעם ההליכה למסיבה היתה בשבילי פשוט דרך למצוא זיון. הייתי די סובל מהמוסיקה ומסוגל לתפוס זיון גם חצי שעה אחרי וללכת הביתה בלי לחשוב שפספסתי משהו. אבל היום, לעזוב מסיבה אחרי חצי שעה? אין מצב כזה" (יוני, 29, תל-אביב)

דמיינו לעצמכם שני הומואים: א' וב'. שניהם לא מתאימים להגדרות הרווחות של המראה והסגנון. שניהם לא הולכים למועדונים, לא צורכים סמים, לא שורפים שעות במכון כושר ומרגישים שהם לא משתתפים במשחק. שניהם חושבים שזה לא לעניין להתלבש במותגים כל הזמן ולעבור דירה למכון הכושר הסמוך למקום מגוריך. אולם א' ימשיך בחייו כמו שהם, ואילו ב' יחשוב שהוא חייב להיות חלק מהמשחק, חלק מה"ביחד" של הקהילה. איך הוא יעשה את זה? הוא יירשם למרות הכל למכון ויתחיל ללבוש בגדים מסוימים ולהסתפר בצורה מסוימת. הוא לא יעשה את זה בעל כורחו, אלא יאמץ/יפתח זהות משודרגת.

פלג: "אין לי בעיה עם הדרישה בשוק שאנשים יתאמנו. הבעיה שלי היא עם האינדיבידואל שעומד מול כולם וחושב שהנורמה הזו לא ראויה, אבל בכל זאת יעשה את זה. זו שאלה של אופי. אם אתה מתנגד לזה, אז תמצא אנשים שמתאימים לך. אם מישהו לא מוכן לשלם את המחיר, אז יש לו בעיה של אופי. אם אתה מעוניין בתכנים של הסצינה, אז לא יכול להיות לך טיעון נגדה על כך שהיא עסוקה בתכנים כאלה. הטענה המקובלת היא שהסצינה לא מקבלת אנשים שלא עומדים בקריטריונים שהיא מציבה. אבל הרי הקריטריונים נגזרים מהתכנים שהיא מגלמת, שאותם אתה כן רוצה. בקיצור, זה טיעון מעגלי שמכסה על עצלות, או חיפוש אחר 'כביש עוקף חדר כושר', ועוד בדרך לא מכובדת, של קורבן שמעורר רגשות אשם בצד השני ויוצר דמוניזציה של הסצינה".

מה חושבים אנשים על מי שיוצא נגד הסטנדרטים הקשורים למראה בקרב הקהילה? התגובות ינועו לרוב על הציר שבין התייפייפות נפש לבין הענקת התואר "עוד הומו מריר". שוב יחשבו אנשים שמה שאמרת נובע מחוסר הביטחון שלך בעצמך, מכך שאתה לבטח מרגיש רע עם המראה שלך, ושימי שישי שלך אפורים ומדכאים. הסצינה של השכן כנראה לעתים ורודה יותר, בעיקר עבור השכן עצמו. יואב: "אני שונה, אני לא חושב ששונה פירושו מריר. אני מרגיש שזו חריגות בתוך חריגות. אני מצפה ממי שיודע מהי תחושת חריגות כמו הומואים למידה מסוימת של אמפתיה. הייתי רוצה שאנשים כאלה יגלו יותר סובלנות לשונות בתוך החברה ההומוסקסואלית, וחלק מההכרה בשונות היא להודות שהיא קיימת ושהיא לגיטימית; שתהיה הרגשה שמתייחסים אליך בכבוד גם אם אתה לא עונה על הסטנדרטים שיש לפעילים בסצינה לגבי האנשים שהם רוצים להתרועע איתם או להזדיין איתם".

שי: "אי אפשר להפריד בין איך שאתה מרגיש עם עצמך לבין תחושת השייכות. אם תרגיש עם עצמך טוב, לא תרגיש שיש משהו פולשני מבחוץ שמאיים עליך. אני לא אוהב להתנהג לפי הנורמה. טוב לי לדעת שאני לא בפנים. יש בזה משהו טוב, אתה אומר לעצמך כל הזמן מי אתה. האחרוּת עוזרת לך להגדיר את עצמך כל הזמן מחדש. העובדה שאני לא מוגדר כמי שהולך לפי הנורמה מלמדת אותי כל הזמן מי אני. אין כאן טוב ורע. גם להיות בתוך הסצינה וגם מחוצה לה זה בסדר. יש קהל שהסצינה לא עונה על מה שהוא מבקש, אז הוא מוצא לעצמו מענה אחר; זה בסדר גמור".
 
חלק מהמרואיינים לכתבה זו עשו זאת מבלי לחשוף את פרטיהם האישיים. יואב: "אני ארגיש טוב יותר עם שם בדוי, בעיקר מתוך חשש לתגובות ציניות של אנשים. אולי האנשים שיקראו את הדברים יחשבו מדוע החלטתי לא להיחשף. לא מפריע לי שמה שאני עושה אינו פופולרי. מפריע לי שהפופולרי והדומיננטי אמור לחבוק את כולם, כביכול כולם חייבים להיכלל בסצינה, ומי שלא עושה זאת מוצא את עצמו מחוץ לשורות".

אבל בעצם מדוע לפחד? למה מי שרוצה לבקר את הסצינה צריך לפחד מחשיפה שתביא להוצאתו משורותיה באופן סופי? במלים אחרות: מי מפחד מהסצינה?

שי: "אני לא מרגיש שהסצינה מנסה להשתלט עלי. אני לא מוצא את עצמי בסצינה, אז אני פשוט מוציא את עצמי משם, אבל אני לא מרגיש שמישהו מלמעלה מכתיב לי מה לעשות. אני מרגיש מספיק טוב עם עצמי. אנשים חושבים שכל מה שיש בסצינה הוא מלאכותי ומה שמחוצה לה הוא ניטרלי. אני לא מתייחס לדברים ככה".

פלג: "הומואים חוששים להיות אאוטסיידרים, זה כמו יהודי שחושש מחרם בגולה. אני לא חושב שיש מי שעושה רשימות ומוחק אנשים. יש דמוניזציה של הסצינה, תחושה שיש שם כוח גדול ונוקשה שאסור להתעמת איתו. הסצינה היא לא דיקטטור של מחשבות. היא מגינה על עצמה ובצדק. אסור לפתוח אותה ליותר מדי תכנים, כי זה יפגע בה. אבל באותה מידה קיימת דמוניזציה של ה'חנון' על ידי הסצינה. הסצינה יכולה להכיל לא מעט חנונים. העדר ביטחון עצמי כזה קשור לצעירוּת של הסצינה, בדומה לסג"מ צעיר שמקפיד מדי עם החיילים, עד שהוא לומד להאמין בסמכות שלו".


"ברגע שהסצינה תבשיל, היא תצמצם את המשאבים שהיא משקיעה בסינון ובקטלוג של אלה שמתאימים מול אלה שלא מתאימים. חנונים שיראו את הסצינה מבפנים יסיקו בעצמם את המסקנות לפני שיחזרו לשם משלומפרים. הסצינה יכולה להקדים רפואה למכה בדרכים אחרות, למשל להראות ולהזמין מודלים מגוונים של מיניות. אני הייתי רוצה לראות במודעות של שירזי אנשים מעל גיל שלושים" (רע פלג)

אסיים בנימה אישית. לפני מספר שנים, כשחשבתי על האופציה שאלך למסיבה במועדון של גייז ביום שישי, תפסה אותי בהלה גדולה. בדמיוני ראיתי מועדון חשוך עם מוסיקה רועשת ועשרות גברים צרי מוחין וחטובים - כאלה שכל מה שמעניין אותם זו השאלה איך הם נראים, את מי זיינו אתמול ומי יהיה היעד של היום. הגברים ריקדו, בדמיוני, כשהם לבושים בגופיות צמודות. התמונה הייתה איומה בעיני. מי אני, שאלתי את עצמי, מי אני שאבוא לשם? הרי הסיטואציה רק תגרום לי להרגיש רע. הרי זה בטח נועד למי שנראה לפחות כמו דודי בלסר (ואז הוא אפילו לא ידע שהוא כזה). חוץ מזה, המשכתי ואמרתי לעצמי, אני הרי לא כזה, אני לא כמוהם, אני לא רדוד/מוחצן/ תלוי בסמים/קלאבר כזה. נדמה לי שגם אני נפלתי אז למלכודת הדבש של הסצינה. מצד אחד ראיתי אותה כמשהו עם הרבה כוח, משהו שיש בו אטרקטיביות גדולה. מצד שני פחדתי ממנה, ייחסתי לה כוחות שהם גדולים ממנה (ואולי אני צריך לנצח אותה?) והייתי עמוס כרימון בסטיגמות על האנשים שבוחרים בצורת בילוי כזו. אפשר, מסתבר, גם לצאת למועדון וגם לבקר את זה שאנחנו נכנעים לסטנדרטים שבלוניים של מראה ומתעלמים מהאנשים שעומדים לפנינו. אפשר, מסתבר, למחוא כפיים כששירזי מכריז שדי. ג'יי עופר ניסים עולה לנגן, ועדיין לחשוב שזה לא בסדר שהקהילה מתעלמת מהכיבוש ומהדיכוי שאנו מפעילים כלפי מיעוטים אחרים. זה הגיוני, זה קורה.

הערה אחרונה לפני סיום: מאוד ניסינו למצוא לסבית שתדבר כאן על ההשגות שיש לקהילה הלסבית על הסצינה. אחת מההשגות היותר ידועות היא שהתפיסה של הקהילה כהומו-לסבית גורמת לדיכוי כפול של הלסביות (כנשים בפעם הראשונה וכלסביות בפעם השנייה). נוסף לכך, כתוצאה מהאיחוד, לסביות לא מצליחות לפתח אלטרנטיבה לסבית אותנטית. לאחרונה נודע לנו על כל כך הרבה אלטרנטיבות עם דומיננטיוּת לסבית: כביסה שחורה, ערבים אמנותיים, מסיבות סאדו-מאזו לנשים בלבד ועוד. עד לרגע סגירת הגיליון לא נמצאה ולו לסבית אלטרנטיבית אחת שתדבר על נושאים חשובים אלה - לא בשמה המלא ולא בשם בדוי. חבל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by