בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סרט טורקי 

סרט טורקי

 
 
יואב אברמוביץ`

ים של דמעות זורם בין טורקיה וגרמניה של "בקצה גן העדן". יואב אברמוביץ' לא השתכנע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בין מזרח למערב. מתוך "בקצה גן העדן" (יח"צ)
 בין מזרח למערב. מתוך "בקצה גן העדן" (יח"צ)   
"כולנו בעצם אותו הדבר", היה המסר שניסו לחקוק בתודעה אנשי הרוח, האמנים וההמונים של דור שנות ה-60 וה-70. אין הבדל בין מזרח ומערב, בין שחורים ולבנים, בין כאלו ובין אחרים, כי כולנו בני אדם. ואז באו שנות ה-80, ה-90 וה-2000, והעולם הראה פעם אחר פעם שכמה שלא נשתדל להאמין באמירה היפה והפשוטה הזו, עדיין נשאר זרים זה לזה.

פאטי אקין, במאי גרמני ממוצא טורקי, הוא דוגמה מובהקת לבני הדור השני להגירה. בניגוד להוריהם שנותרו ורגליהם נטועות בארץ מולדתם, בני הדור השני הם כבר תוצר של התרבות שספגו בבית מחד, ושל התרבות בה גדלו ולמדו מאידך. אקין עוסק במשבר הזהות הזה בכל סרטיו, בהם "יולי" על סיפור אהבה חוצה יבשות, שהיה סרטו הראשון של הבמאי שהוצג בארץ בפסטיבל הקולנוע בירושלים 2001; "עם הראש בקיר" הגדוש טרגדיה ואלימות בין ברלין לאיסטנבול, שזכה להצלחה בינלאומית ניכרת ולאהדה רבה גם כאן; ו"סולינו" שנעשה על הגירה איטלקית דווקא. סרטו האחרון של אקין, "בקצה גן העדן", עוסק גם הוא במהגרים הלכודים בין שתי ארצות מולדת, ונידונים לזרות מתמדת בשני הצדדים.

סרט טורקי

שמו המקורי של הסרט בגרמנית הוא "בצד האחר", והתרגום הישיר הולם אותו הרבה יותר מאשר תרגום השם באנגלית, שאומץ גם בעברית. הסרט מספר על שלושה צמדי אב/בן ואם/בת, שניים מהם מהגרים טורקים לגרמניה והשלישי גרמני שורשי, שסיפוריהם נשזרים זה בזה. הראשון בצמדים הללו הוא עלי המהגר ובנו נג'אט הפרופסור לספרות גרמנית. יטר היא זונה מבוגרת ממוצא טורקי, המסכימה לעבור לחיות בביתו של עלי בתמורה לשכר חודשי. ייטר ממנת את לימודיה של בתה הסטודנטית, אייטן, פעילת מחתרת החיה באיסטנבול. כשאייטן נמלטת לגרמניה בשל פעילותה המחתתית פעילותה הפוליטית של אייטן גם חברה בארגון מחתרת פוליטי, וכשהיא בורחת לגרמניה, היא פוגשת ומתאהבת בלוטה הסטודנטית הגרמניה. סוזנה (חנה שיגולה) היא אמה של לוטה, המוצאת את בת זוגה החדשה של בתה זרה ומאיימת. שלושה צמדים מחוברים אלו עוברים במהלך הסרט את מיצרי הבוספורוס כמה פעמים, ממערב למזרח וממזרח למערב, בעקבות מספר טרגדיות ומקרי מוות.

כמו סרטו הקודם של אקין, "עם הראש בקיר", גם "בקצה גן העדן" מזכיר לא במעט את הסטריאוטיפ הידוע כ"סרט טורקי". טרגדיה רודפת טרגדיה, האומלל שוקע עמוק יותר באומללותו, והדמעות נשפכות כמו מים. בניגוד לסרט הקודם, גם הטרגיות וגם האלימות (הגרמנית באופיה, אם בסטריאוטיפים עסקינן) עברו עידון וריכוך. לצד הסבל יש גם חמלה, והמוות אינו שטוף סדיזם. עם זאת, הסרט לא מצליח להפוך ליותר ממלודרמה שטחית. היחסים בין הדמויות הם פלקטיים, והרגש הוא סנסציוני יותר מאשר כן. חסרה מורכבות ואמירה של עומק, על יחסי איסלאם-אירופה ועל יחסי הורים-ילדים, שלשניהם חותר הסרט ללא הצלחה. הבמאי מצליח להדגים שאירופה ואסיה מחוברות בתפר שברירי, ושהחוט המחבר ביניהן הוא בני אדם והיחסים הרעועים שביניהם. אלא שיכולתו לעצב את החומר הטעון שבידיו לכדי סיפור בעל משמעות, רעועה באותה המידה. ב"בקצה גן העדן" ים של דמעות זורם בין מזרח למערב, אבל לא הרבה מעבר לכך.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by