בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תחי המלכה 

תחי המלכה

 
 
עידו שי

אדל, "המלכה החדשה של הסול הבריטי", סחפה את עידו שי. ונסה קרלטון פחות

 
 
 
 
 
 
 
 
 

Adele\\ 19

בין אלה פיצ'גרלד למלאני בי. אדל (עטיפת האלבום)
 בין אלה פיצ'גרלד למלאני בי. אדל (עטיפת האלבום)   
משהו משמח עובר על תעשיית המוסיקה הבריטית. בשנים האחרונות יוצאות משם יותר ויותר זמרות מרשימות. הרשימה מתחילה בשנה שעברה עם איימי ווינהאוס ולילי אלן וממשיכה השנה עם דאפי ואדל. כולן זמרות צעירות, שונות זו מזו, אבל לכולן יש משהו אחד במשותף – אתם רוצים את הדיסקים שלהן אצלכם בבית.

אדל היא רק בת 19. כמיטב המסורת של תקשורת המוסיקה הבריטית היא קיבלה תואר מפוצץ עוד לפני שמכרה עותק אחד מהאלבום שלה. אז הכירו את "המלכה החדשה של הסול הבריטי", לפחות לחודש הקרוב. ההתעניינות בה התחילה כבר בשנה שעברה, לקראת צאת האלבום שלה. במשאל של הבי.בי.סי, 150 מבקרים ועיתונאי מוסיקה בחרו בה לאחת האומניות המבטיחות ביותר והאלבום שלה, "19", עומד בכל הציפיות.

הדבר הכי בולט בדיסק היפה הזה הוא הקול המיוחד של אדל. מעין שילוב של אנת'וני (מאנת'וני והג'ונסונז) עם בת' אורטון ובמבטא בריטי המזכיר מדי פעם את הסולן של הארקטיק מנקיז. ברוב השירים, ההפקה כוללת רק גיטרה אקוסטית או פסנתר. במילים אחרות, המטרה, ברוב המקרים, היתה פשוט לא להפריע ליכולות הווקאליות המרשימות של הזמרת הצעירה הזו.

הקול של אדל מצליח לחפות על גילה הצעיר ועל העובדה שהטעם המוסיקלי שלה נע מאלה פיצ'ג'רלד וג'יל סקוט עד לאיסט 17 והספייס גירלס. כשהיא שרה היא נשמעת יותר קרובה לאיכויות הווקליות של הדיוות השחורות, אבל המילים שהיא כתבה לעיתים מעלות תחושות פחות בוגרות, מהימים שבהם היא רקדה עם החברים בדרום לונדון לצלילי מלאני סי, בי ושות'.
 
 
רוב הזמן זה לא באמת מפריע. משהו בהגשה של אדל סוחף, באותו אופן שאיימי ווינהאוס עושה את זה. אלא שהאלבום של אדל הרבה יותר מינימליסטי מזה של איימי. שתי הזמרות למדו באותו בית ספר בלונדון. ואם מנסים לדמיין איך זה נראה, אז איימי ויינהאוס היתה הבחורה המגניבה שכל היום עישנה סמים וכשסוף סוף החליטה להוציא אלבום, כל הדילרים והחברות המסטוליות שלה באו לעשות לה קולות רקע. אדל, מן העבר השני, היתה מעט פחות פופולרית. היא היתה מאוהבת בבחור ביסקסואל ששבר את ליבה אבל גרם לה לכתוב כמה מהשירים הכי מרגשים באלבום הזה. בסוף אדל הלכה הביתה לבד, ישבה בחדר והקליטה לבד אלבום שמתבסס ברובו רק על הקול שלה. העובדה שאפשר לכרוך את איימי וינהאוס ואת אדל בתסריט (החצי) דמיוני הזה ממחישה שהאחרונה עשתה עבודה מאוד מרשימה.

השירים שבהם זה עובד טוב במיוחד הם Chasing Pavements – אחד הסינגלים שלפחות שלושה אנשים ששמעו את האלבום מהצד שלי נדבקו בו כמעט אוטומטית; Cold Shoulder , שיר עם הפקה מדליקה, שקצת מעיר את העניינים - תוצאה של עבודה חד פעמית עם המפיק מארק רונסון (כן, הוא הפיק גם את איימי ווינהאוס); והביצוע ל-Make you feel my Love מהדיסקים המאוחרים של בוב דילן המעיד שאדל שמעה מוסיקה איכותית כבר כשהיתה בת 8. 11 שנים עברו ויש לה דיסק מוצלח. יש לי תחושה שאפילו דילן היה מסכים.
 

Vanessa Carlton\\ Heroes and Thieves

מופקת לעילא. ונסה קרלטון (עטיפת האלבום)
 מופקת לעילא. ונסה קרלטון (עטיפת האלבום)   
הקשבה רצופה לאלבום של ונסה קרלטון מיד אחרי אדל מדגישה באופן קיצוני את ההבדל בין שתי האומות מצדי האוקינוס האטלנטי. הבסיס של שתי הזמרות זהה, אבל האלבומים הם פחות או יותר ההיפך הגמור זה מזה. כל שנייה אצל קרלטון מופקת, לעיתים מופקת מדי.

קרלטון היא פסנתרנית עם קול ילדתי-חביב שהגיעה מהכפר (ליד פנסילבניה) ועשתה את זה בעיר הגדולה (ניו יורק). לאלבום השלישי שלה הצמידו לה שני מפיקים בכירים שעבדו עם כריסטינה אגילרה, אשנטי ודי.אם.אקס. התוצאה חביבה בהחלט. השירים יפים, אבל לא מספיק מיוחדים ולעתים דומים מדי זה לזה.

נראה שהמפיקים התלבטו כמה להשאיר מהפסנתר המזוהה עם קרלטון וכמה ממנו להטביע בלהקה המלווה אותה. התחושה היא שהם נתקעו איפשהו באמצע. מצד אחד, האלבום נשמע נכון, מקצועי ומשוייף. הפסנתר של קרלטון מקבל כאן חיזוקים של תופים וגיטרות, שהופכות את השירים ליצירות שלמות יותר. מצד שני, הגישה הזו יוצרת את התחושה המטרידה שקרלטון לבדה היא לא זמרת מספיק מעניינת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by