בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בלכתה ציוותה לנו את השירון 
 
 
יוענה גונן

יוענה גונן מבטיחה שירידתה הצפוייה של שרה'לה שרון מהמרקע, לא מסמנת את דעיכת טרנד השירה בציבור

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשהייתי בכיתה ד', כולן רבו על מי שווה יותר, עפרה חזה או ירדנה ארזי. הבנים הלכו עם שעונים של סוני עם מחשבון קטן ושיחקו באטארי, והעולם היה פשוט, נעים ורך כמו גלידה וניל.

אבל עולם המבוגרים הוא כבר לא כזו גלידה. הוא רצוף החלטות כושלות ומכאיבות, יחסים חולניים ושאיפות מרוסקות. אצל כל מבוגר, נוסטלגיה ממלאת פונקציה פסיכולוגית חשובה. היא מציעה בריחה לעולם יציב וקבוע, מול מציאות משתנה ומאיימת. בנוסף, היא מציעה את הנחמה של תקופה בה הכל היה קל ופשוט ומוכר, והכאב הכי גדול חלף בנשיקה.

מעבר לנחמתו של המבוגר היחיד, כשקבוצה של מבוגרים בני אותו דור מגיעה לעמדות כוח תרבותיות, הנוסטלגיה הפרטית של כל אחד מהם הופכת לטרנד, וה"רטרו" מפציע בעולם כשחר חדש, מגובה בכריות כתפיים ובתספורות משונות. ילידי הסבנטיז, שהגיעו יחד אתי ליסודי באייטיז, הם עכשיו מעצבי דעת הקהל התרבותית. בני 33-23, הם העיתונאים שלכם, מנחי ערוץ הילדים שלכם, הרוקיסטים שלכם והסופרים המבטיחים שלכם. הגיעה עת הנוסטלגיה של הדור הזה, והרטרו שלו הוא הוא רטרו אייטיז. מצביקה פיק ועד קיילי, התפריט התרבותי החדש מדיף ניחוח מוכר, כמו אדי ספריי לשיער.

הבעיה היא, שהמציאות סביבנו עושה רטרו מטורף בעצמה. רטרו הוא בחירה תרבותית נשלטת, אבל המציאות שלנו כאילו נתקעה על שריטה בתקליט. האייטיז בוערים סביבנו לא רק בבגדים סרי טעם ובמוסיקה קלוקלת. הקאמבק של אריק שרון היסטרי אף יותר מהקאמבק של צביקה פיק, האינתיפאדה עשתה רטרו מהגיהנום ועראפת עדיין מלבה את האש, בוש הבן הוא העתק מדויק של אביו עד אחרון החיילים שנשלחו למפרץ, וה"קולומביה" מעלה מהאוב את זוועות ה"צ'לנג'ר" האבודה.

בעוד המציאות ההיסטורית המדממת של שנות השמונים זוכה לתחיה מחודשת, הזכרון התרבותי שלנו נסוג עוד ועוד אחורה בזמן. אין צורך לשפוך מילים נוספות על טרנד השירה בציבור, שסחף את כולנו לריקוד הורה מגובש. בשנות ה-50 עוד יכולנו לשיר בלב שלם את "הן אפשר" ואת "באב אל וואד", ובשנות ה-60 "גבעת התחמושת" יכלה להיראות כמו שיר תמים של יפי בלורית ותואר שנקלעו לקרב שלא מרצונם.

הבעיה היא שבשנת 2003, השירים האלה הם כמו מוגלה על הפצע הפתוח הקולקטיבי, של עם שהפך מ"מדינה קטנה מוקפת אויבים" לכוח צבאי שנתפס בעולם כגוליית המקראי, כבר לא דויד האנדרדוג עם הרוגטקה.

במאה ה-17 נטבע המונח "נוסטלגיה" לתיאור מחלה של אנשים שעוזבים את ארץ אבותיהם, ובגלות הגעגועים מחסלים אותם באיטיות עד שהם מתים. עד המאה ה-20, עדיין הוגדרה "נוסטלגיה" כמחלה. והאמת, תודו שהנוסטלגיה הקולקטיבית הזו מרגישה קצת כמו פסיכוזה לאומית. כולנו מבוהלים מהמציאות האלימה שם בחוץ, מתכנסים יחד בחדר דביק ושרים עם שרה'לה עד צאת הנשמה. אלא שהארץ אליה אנחנו מתגעגעים היא לא ארץ שנטשנו פיזית, אלא ארץ שנטשה אותנו נפשית. הדימוי של ארץ ישראל הישנה והטובה נטש אותנו, ורק השירים הנוסטלגיים מאפשרים לנו להתרווח בתוך הדימוי החמים הזה לעוד שעה-שעתיים.

שרה'לה שרון אולי יורדת מהמרקע, אבל כשלון התוכנית שלה הוא לא כשלון גל השירה בציבור, שעדיין מוקדם להספידו. צירוף של ערוץ שנאבק על קיומו ושעת שידור לא נכונה אולי הפילו את שרה, אבל צביקה הדר ויוני רועה והג'ינג'י מהטברנה ימשיכו לנחם את כולנו עם מנות גדושות של נוסטלגיה מחממת איברים.

כי בעוד התוכנית הקולנית של שרון אחת נוטשת את הפריים-טיים, התוכנית הבטחונית של שרון אחר דווקא זכתה לאחרונה לשיא הרייטינג. וכל עוד שרון הוא המרקיד הלאומי, נזדקק להרבה מנחמתו המתקתקה של העבר הרחוק. ומכל בית, על אבטיח וגבינה בולגרית או על בירה ופיסטוקים, יעלו זעקותינו במי מז'ור השמימה, יאחדו את עמנו באהבה עצמית ובאחדות לאומית השמורה לעיתות חירום, ויחזירו אותנו לילדותנו, לילדותה של האומה. כשהיו טובים ברורים ורעים ברורים, ואנחנו היינו הטובים. כשאהבו אותנו. כשהעולם היה פשוט, נעים ורך כמו גלידה וניל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by