בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הפטרייה משחררת 
 
 איך מזריקים לילדים? מתוך החוברת של פיקוד העורף   
 
יוענה גונן

יוענה גונן חושדת שחוברת ההפחדה המגוחכת שחילק פיקוד העורף לא תציל אותה משום דבר, ומעדיפה למות בחברה ששומרת על מראית עין של נורמליות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך ``כשהרוח נושבת``
 מתוך ``כשהרוח נושבת``   
ג'ים והִילדה, שני פנסיונרים בריטים עגלגלים, קוראים בעיתון שמלחמה גרעינית עתידה להתרחש. בתור ותיקי מלחמת העולם השניה, הם לא מתרגשים. ג'ים מארגן מקלט ביתי, נאמן לחלוטין להנחיות בחוברת של פיקוד העורף המקומי, והילדה נחושה לחבוש את קסדת הפלדה שלה ולחכות ליום הנצחון.

זה הבסיס לסרט האנימציה המצמרר "כשהרוח נושבת", ששודר אמש בכבלים. הוא מבוסס על ספר קומיקס בשם זה, שכתב ריימונד בריגס בשנת 1982, בשיא תקופת האימה הגרעינית של המלחמה הקרה, כשכל צד רק חיכה שהצד השני ילחץ על איזה כפתור אדום ויחסל את העולם.

בריגס בז בספרו למחשבה שחוברת של פיקוד העורף יכולה להגן על מישהו מפני מלחמה גרעינית. הספר והסרט מזכירים לכולנו שלא משנה כמה נתכונן, זוועות הלוחמה הבלתי קונבנציונלית לא נעצרות אל מול חלון מכוסה סלוטייפ. הדרך היחידה להימנע מפגעי המלחמה, מבהיר בריגס בין השורות, היא לא מקלט עמוק יותר, אלא מניעת המלחמה עצמה.

כמה אירוני, שבימים האחרונים פצח פיקוד העורף במבצע חלוקת עלוני התגוננות אזרחית, תחת השם המנחם "במקרה של התקפת אמת". ודאי גם אתם קיבלתם את החוברות הכתומות הללו לתיבת הדואר שלכם, אולי אפילו טרחתם לקרוא אותן לפני שיצרתם מהן ברבורי אוריגמי נאים לקישוט השולחן המשרדי.

פיקוד העורף, חיל שמתעורר לחיים רק כשניחוח הגופרית של המלחמה מבאיש באפינו, תמיד שמח להרגיש שצריכים אותו. כדי להפוך לחיוניים, ניגשים קברניטי פיקוד העורף לחוברות הכתומות באסטרטגיית האמא הפולניה: ככל שהם יעוררו בנו חרדה עמוקה יותר, כך יותר נזדקק להם, כדי שיוכלו להרגיע את החרדות שהם עצמם גרמו. חרדת הקריאה בחוברת גרמה לי לכאבים בכל צד ימין של הגוף, פרכוסים בלתי רצוניים, תחושת בחילה וטשטוש הראייה. לפי החוברת, אגב, אלה הם הסימפטומים של פגיעת גז עצבים.
 
מעולם לא חיבבתי את גישת "כל העם צבא". אני לא צבא. אני אדם פרטי, תלוש ומבולבל, שונא נשק ואלימות ומדי ירוק זית. כשחוברת נפתחת במילים "נוכל לנצח במלחמות אלה אם נבין שכל אחד מאיתנו הוא חייל וביתנו הוא המבצר שיגן עלינו" אני מיד מסתגרת בחדר האטום הקטן שבתוך הראש שלי, ולא נותנת לאנשים הרעים מפיקוד העורף להיכנס פנימה ולהכריח אותי ללבוש מדים, אפילו שעכשיו זה שיא האופנה.

והם כל כך מתאמצים לפרוץ לי לראש ולעשות שם בלאגן. דורכים לי במגפיים מסומרות על כל שטיחי הנפש, ולא טורחים להתנצל. דורשים ממני להיות חייל במבצר. מדברים בשפה שהיא בן כלאיים מכוער לשפה פסיכולוגית ולשפה מיליטריסטית, למשל כשהם מציעים להורים "הפחתה מסוימת של ציפיות ביצוע" כדי להקל על בני נוער שחוששים מהמלחמה המתקרבת. חוזרים על כל משפט פעמיים, כאילו אני ילדה מוגבלת שנזקקת לאחות רחמניה בדמות סגן אלוף משופם.

אפילו הרמה הטכנית של החוברת מעלה תהיות באשר ליכולת הביצועית של האנשים הטובים מפיקוד העורף: החל בתמונות ברזולוציה מביכה, וכלה בבובת ילד, עליה מדגימים הזרקת אטרופין לילדים. לבובה המסכנה חסרה יד, כי צה"ל כנראה מקצץ בהוצאות.

בכלל, החוברת מציעה מעט מאד נחמות. כמה נחמה כבר ניתן למצוא בעובדה ש"מדינת ישראל מגינה על עצמה באמצעות שתי שכבות של הגנה, אקטיבית ופסיבית"? חוץ מלהשתעשע מהסאבטקסט ההומו-ארוטי, האם יש כאן מישהו ששתי שכבות ההגנה האלו נשמעות לו כמו משהו שיגן עלינו בעיתות חירום? כנראה שאפילו מחברי החוברת לא מאמינים בזה. בסופו של דבר, העיצה היחידה שהם יכולים לייעץ לנו בכנות, היא "חישבו על חיזוק האמונה בכלל, והאמון שבכוחנו לצאת מהמצב על אף הכל". גם בפיקוד העורף, מסתבר, נותרים בסופו של מבצע עם נשק יום הדין האחד והיחיד: תהילים נגד טילים.

אז אני מאמינה. אני מאמינה ביכולתי לחיות כאן כאדם שפוי ואזרחי ובלתי צבאי בעליל. אני מתעקשת להאמין שכל ההפחדות הללו, לקראת מלחמה, נועדו בסופו של דבר רק כדי להשכיח מאיתנו שיש דרכים פשוטות להימנע ממלחמה (לא לתקוף, לדוגמה). אני רוצה לשמור על החיים השקטים והעלובים שלי, מבלי להיתלות באלוף משלב יוסף, מפקד פיקוד העורף. אני לא צריכה את אנשי פיקוד העורף כדי להרגיע אותי או כדי להכניס אותי לחרדה - יש לי מספיק חרדות ביומיום האזרחי שלי, תודה רבה.

אני סרבנית גיוס. אני מסרבת להתגייס לצבא העם. ולא רק לפיקוד העורף אני אומרת לא. גם את המאבטחים שיושבים בכניסות לבתי הקפה ולפאבים שלי אני רוצה לפטר לאלתר. אני חשה עוינות בלתי נשלטת בכל פעם בה שומר מחטט לי בתיק בכניסה לקניון. אני לא רוצה את כל קרנבל הבטחוניזם הזה, הוא לא מגן עלי. במקרה הטוב, הוא סתם מעצבן. במקרה הרע, הוא עוד מסמר בארון המתים של החברה הדמוקרטית והנאורה שחלמנו להיות.

הבטחוניסטים מלבים את הפחדים העמוקים שלנו מפני "האויב" חסר הפנים, והפחדים האלה מייצרים שנאה, חשד ועוינות שמחסלים אותנו. אני מעדיפה לחיות ולמות בשקט, בחברה ששומרת על מראית עין של נורמליות. אני מעדיפה לעשות הכל כדי למנוע מבוש לצאת למלחמה ולהשתמש בנשק הגרעיני שהוא מאיים להשתמש בו, במקום להיתלות בתקווה הנאיבית של ג'ים והילדה, שהמקלט הקטן שלי יגן עלי ביום הדין.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by