בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מדריך הטרמפיסט 
 
 קינג. אוטוביוגרפיה במסווה של ספר הדרכה   
 
אסף אביר

אסף אביר ניסה ללמוד מסטיבן קינג איך לכתוב רב מכר, ומצא עצות שגילן כגיל סבו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כתיבה היא מלאכה לא פחות משהיא אמנות. המילים הללו פותחות עשרות ספרי הדרכה לכתיבה, ומפרנסות אלפי מורים לכתיבה. כשיצרן רבי המכר סטיבן קינג מציע ללמד אותך את מלאכת הכתיבה ב-262 עמודים ו"בלי בלבולי מוח" כדבריו, עשוי חידק הספרות לתקוף אותך גם אם כבר התקבלת ללשכת השמאים.

זה מה שקינג מבטיח בהקדמה ל"על הכתיבה", ספרו הלא-בדיוני שאמור לספר "איך הגעתי למקצוע הכתיבה, מה אני יודע על זה, ואיך עושים את זה". בישראל ספר כזה הוא חידוש מרענן, וגם בארה"ב, ששופעת ספרי הדרכה מכל הסוגים, זהו ספר שיפור הכתיבה הראשון שיוצא ממקלדתו של מישהו שמוכר רבע מיליון ספרים בחודש.

חבל, שכמו בסיפורי האימה שלו, גם הפעם סטיבן קינג מבטיח ולא ממש מקיים. המעריצים למדו לקבל את זה באהבה: מאות העמודים בספריו מגוללים מזימות מדהימות ומבשרות רע, עד שלפעמים נדמה שהשטן בעצמו היה חושש להסתבך בהן. ואז, בפרק האחרון, ממתינה לרוב מפלצת בסגנון סרטי האימה של שנות החמישים - גמד רשע או עכביש גדול - וכל שנותר לגיבור לעשות כדי להציל את העולם הוא למצוא נעל בית במידה הנכונה.

המעריצים לא כועסים על העכביש. בשבילם, אולי בצדק, הדרך היא העיקר ולא מספר הרגליים והעיניים של מה שנמצא בסופה.

אבל ב"על הכתיבה" מסתתר בסוף העלילה המפותלת עכביש קטן במיוחד. מאחורי ההבטחה לספר מה הוא יודע על המקצוע, ואיך עושים את זה, מסתתרות לא יותר מכתריסר עצות, שכמעט כולן לקוחות משני פרקים במדריך כתיבה אמריקני דקיק בשם "עקרונות הסגנון", שקינג, בגילוי נאות, ממליץ עליו כבר בהקדמה.

לעצות הנוגעות לשימוש בשפה יש זקן ארוך שמגיע עד 1918, שנת כתיבת "עקרונות הסגנון". אחת מהן היא להשתמש בפעלים פעילים, ולא בסבילים. כלומר, לכתוב שקינג מלמד מעט - ולא, למשל, שמעט דברים נלמדים בספרו של קינג.

עצות אחרות שמסתתרות בין 262 העמודים הן לצמצם במילות תואר-הפועל, להימנע מפתגמים וניבים, להעדיף שפה פשוטה על מילים יצירתיות ולמחוק מילים מיותרות. כל העצות האלו ועשרות נוספות שקינג החסיר מופיעות, בבהירות ובהרבה פחות מילים מיותרות, במדריכי כתיבה אמריקנים ותיקים ומצליחים כמו "מאה דרכים לשפר את הכתיבה שלך" של גארי פרובוסט, "לכתוב היטב" של ויליאם זינסר, וכמובן "עקרונות הסגנון" של ויליאם סטראנק וא.ב. וייט.

עצות אחרות הן יותר בבחינת הצצה לחדר הכתיבה של קינג: הוא מנתק את הטלפון בזמן שהוא כותב, כדי להשאיר את העולם מחוץ לדלת. שולחן הכתיבה שלו נמצא בפינת החדר ולא במרכז, בשביל להזכיר לו שהאמנות משרתת את החיים ולא להיפך. הוא כותב על דברים שהוא מכיר ושקרובים אליו, כי כתיבה מעניינת צריכה להיות אמינה. הוא כותב בכל יום מימות השנה ומציב לעצמו מידי יום מכסת מילים לכתיבה - הרגל חשוב לכל מי שרוצה לקחת את התחום ברצינות. הוא אף פעם לא מראה לאנשים את הטיוטא הראשונה. והרעיונות פשוט באים לו. לזה אין סוד מקצועי.

לבנאליות הזו הוא מצרף שני תרגילים. אחד הוא משימה בכתיבה יצירתית, שהקוראים הוזמנו לשלוח לו את התוצאה ולהשתתף בתחרות. התחרות נגמרה עוד לפני פרסום המהדורה העברית, ולחנויות כבר הגיעה המהדורה האנגלית שכוללת את הסיפור הזוכה.

כמו בספרי האימה, הצד החזק של "על הכתיבה" הוא העלילה הארוכה שבאה לפני העכביש המאכזב. העלילה הזו היא האוטוביוגרפיה של קינג, שמהווה את חציו הראשון של הספר, ופולשת גם לחצי ה"מקצועי", בצורת אנקדוטות חיים והצצות למחשבותיו.

רשמית, האוטוביוגרפיה באה רק כדי להסביר "איך הגיע למקצוע". אבל לרגעים נראה שהיא היא המטרה האמיתית של הספר. ייתכן שקינג, שמתגלה מקריאה בעלילות חייו כבחור זהיר ונבוך, רצה לכתוב אוטוביוגרפיה בלי להיתפס כיהיר, והחליט להסוות אותה כשיעור בכתיבה.

כך או כך, האוטוביוגרפיה היא אולי הסיבה היחידה לקרוא את "על הכתיבה". היא זורמת, אישית, ומתובלת בהומור עדין. קינג מספר שם על הבייביסיטר שהתעללה בו ועל נהג המשאית שדרס אותו, על שיחת הטלפון שבה בישרו לו כי הפך ממורה לאנגלית וסופר מתוסכל למחבר רבי מכר, על ההשראה לאנני וילקס, הפסיכופטית מ"מיזרי", על אמו ואשתו, להקת הרוק של הסופרים והתשובות המוזרות שהוא מקפיד לתת לשאלות של מראיינים.

בתחום המקצועי, האוטוביוגרפיה מלמדת שגם חיים משעממים כמו של סטיבן קינג יכולים להפוך לחומר קריאה מהנה, בעזרתה של כתיבה טובה.

סיבה מכרעת לא לקנות את "על הכתיבה", או לכל פחות לא לקנות אותו בעברית, היא התרגום הרע, הכמעט סימולטני. משפטים כמו "כתבתי את הסיפור הזה לקראת סוף מה שכונה 'משבר האנרגיה של שנות השבעים' ונהניתי עד בלי די כאשר דמיינתי לי עולם שנמחץ מיסודו, במהלך קיץ איום ונגוע אחד" נותנים מימד אירוני להוראתו של קינג לכתוב בבהירות. משפטים כמו "ישנם סופרים בעלי אוצר מילים עצום בגודלו, שידעו אם יש דבר כזה 'גדפן טורדני'" נותנים את ההרגשה שהמתרגם התעסק יותר עם הבבילון ופחות עם מה שהסופר רצה להגיד. ההחלטה לא לתרגם חלק ממשפטי הדוגמא שקינג נותן ופשוט להשאיר אותם באנגלית, סתם מראה שמישהו היה קצת עצלן.

אבל משבר התרגומים העבריים הוא חדשות ישנות, וההיסטוריה שלו ארוכה כאורך המיתון. ואולי שורש הבעיה אינו רק במשכורות הרעב של המתרגמים, אלא גם בעובדה שעדיין אין על המדפים שלנו ספרים טובים, ועבריים, על הכתיבה.

___________________________
סטיבן קינג, על הכתיבה (הוצאת מודן)

האתר הרשמי של סטיבן קינג
להיות סטיבן קינג
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by