בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זמן בלעדיו 

זמן בלעדיו

 
 
ליאור ניב

הסרט "להתראות מחר ילד שלי" משרטט את הקווים האישיים והפחות-פוטוגניים של השכול

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כאב עצום אישי. מתוך "להתראות מחר ילד שלי"
 כאב עצום אישי. מתוך "להתראות מחר ילד שלי"   
ספק אם קיימת ישות לאומית נוספת זולת ישראל שהשכול הוא מרכיב כה בסיסי ומובן מאליו בהווייתה. הכאב העז ביותר נשחק על ידינו לכדי סמל טריוויאלי, טקס שנתי, אורגיית סבל וזיכרון. על רקע זה, סרטה של ציפי ביידר ,"להתראות מחר, ילד שלי", מתרחק מהשכול הלאומי ומעז לצלול למעמקים האפלים ביותר של חווית השכול האישית ולשרטט דיוקן נוקב וכאוב של- ואין מילה אחרת לומר זאת, הגם שהסרט נמנע ממנה בכל מחיר- הטירוף המתפרץ מתוך השכול. הסרט עז ומזעזע דווקא מתוך חוסר היכולת להזדהות עם גיבוריו ולהבין את כאבם. האימפקט הבסיסי שלו על הצופה נובע מתוך הרצון לטלטל, לזעוק, לתקן. ולצורך זאת הוא מהלך על התפר שבין כעס, רחמים, אמפתיה וחמלה, תוך מעידות מכוונות אל כל אחד מאלה.

"להתראות" נלווה אל שגרת יומם של הורים שכולים שלא הצליחו להרפות מזכר בנם המת, והם פוקדים את קברו מדי יום לאורך שנים. הקברים, אתרים פסטורליים ומטופחים, זוכים לטיפול והשקעה מסורים עד אינסוף מאת האבלים התמידיים, כשהאבן וסביבתה מהווים תחליף עגום לחיים שהיו ואינם. כתוצאה מכך, דווקא את מחשכי הייסורים הסרט מצייר באינספור פרחים צבעוניים ונרות דולקים, שיש נקי ובוהק, עצים סדורים תמירי-צמרת ושמי אינסוף תכולים. בטבורה של תפאורה זו שתולים גיבורי הסרט - תלושים ממנה לחלוטין, קרועים, חשוכי תקווה.

זה סרט שתכניו קיצוניים דיים כדי לנטרל כמעט כל צורך צורני שלו; לכן, אופיו הכבד והמיושן אינו גורע ממנו וגם העריכה העמוסה והפסקול הדרמטי לא מהווים נטל ניכר. כוחו של הסרט נצור היטב בסיפורים האיומים שהוא מביא אל העדשה באדישות צרופה, נטולת דמות מספר או מראיין, קו חיצוני או חוט מקשר, זולת הסבל- והטירוף.

הדמויות פה, ברובן, בחרו במוות עבור המשך חייהן. לצופה אין אמנם שום יכולת לשפוט אותן נוכח כאבן העצום, המתפרץ אל המצלמה חרף כל האיפוק הננקט. עם זאת, הרחמים אינם מונעים את הכורח האמיץ של עימות השכולים עם בחירותיהם, עם אופן התמודדותם ועם החיים לצד המשפחות הקרועות שנותרו להם.

"להתראות מחר, ילד שלי" איננו טומן בחובו כל רמז לתקווה עתידית או הבטחה לשינוי. הוא מסתפק בהצצה עדינה לצדדים הפחות פוטוגניים וממלכתיים של היגון הלאומי, ומציג אנשים שב"תנאים נורמליים" היינו עשויים לחשוב עליהם כ"שוליים סהרוריים", אבל הכאב העצום מהווה נימוק מחריד ומשכנע להתנהגותם והתנהלותם. הסמלים הלאומיים המאפיינים את יום הזיכרון מפנים כאן את מקומם כמעט לחלוטין לסמלים האישיים והאנושיים, וגבורת האיפוק הממלכתית מוחלפת ביגון האישי הסוער, ההזוי, הרעוע. התוצאה היא אחד השיקופים האפקטיביים והחודרים ביותר של השכול - כחוויה אישית וחברתית הרסנית ומאכלת, ולאו דווקא הוויה לאומית מעומלנת וקפואה, בה אנו מורגלים היטב.

לצפייה בסרט - לחצו כאן
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by