בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תאכלו את הכוס, אל תשברו אותה 
 
 מה אתם שמחים כל כך, משוגעים? (מתוך הסרט ``החתונה היוונית שלי``)   
 
יוענה גונן

יוענה גונן מזכירה לכם שגם אם אתם אוהבים מאוד זה את זה, אין שום סיבה אמיתית לערב בכך את המדינה ולהתחתן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני לא אוהבת חתונות. אני לא אוהבת לפגוש את כל קרובי המשפחה הרחוקים שלי (גם עם הקרובים אני בקושי מסתדרת), אני לא אוהבת לראות את כולם טוחנים רבע עוף שמנוני ומדברים על פוליטיקה, אני נחרדת מהזוועה האקוסטית שהזוג הנרגש בוחר תמיד בתור "השיר שלנו", אני לא עומדת בכל ה"בקרוב אצלך" שמונחתים עליי מסביב ("לא תודה, דוד נחום, אני מעדיפה לאכול כוּס בלי לחתום על זה חוזה"), ואני שונאת למצוא את עצמי בחדר השירותים של אולמי בונבון, מקיאה טקילה לצידה של דודה קלרה, שהיתה רוחצת אותי כשהייתי תינוקת וזוכרת איזה טוסיק חמוד היה לי.

אבל לא זו הבעיה עם חתונות. גם החתונה הכי נהדרת, עם קרובי משפחה אידיאליים ופי.ג'יי. הארווי בתפריט המוסיקלי, משקפת את אותם ערכים חברתיים בעייתיים. גם הממסד הדתי הוא לא הבעיה המרכזית. אנשים רבים נוטים להסכים שחתונה זה דבר בעייתי, כי צריך ללכת למקווה או לעבור שיחה עם רב. חתונות דתיות כפויות אכן לא נעימות לשני הצדדים, ובעיקר מעמידות את האשה בעמדת נחיתות. אנשים רבים, שרואים עצמם כליברלים ונאורים, מתנגדים לחתונות דתיות, ופעמים רבות ההתנגדות שלהם מקבלת מאפיינים גזעניים ואנטי-חרדיים. אותם אנשים טסים לקפריסין, מתחתנים בחתונה אזרחית שמוכרת בידי מדינת ישראל, ובטוחים שהם דפקו את השיטה.

השיטה, כמובן, חזקה מהם. כי השיטה היא לא צורת נישואים כזו או אחרת, השיטה היא עצם המוסד החברתי הקרוי "נישואים". המחשבה שהמדינה יכולה וצריכה להשתתף בקשר האינטימי בין שני אנשים, לקבוע לו חוקים ותקנות, להחליט מתי הוא יתחיל ומתי, אם בכלל, הוא יסתיים. המחשבה הזו נראית כל כך מופרכת, כשחושבים עליה כמה דקות, שקשה לדמיין את הרגע שבו מישהו ישב בשירותים והמציא אותה.

כי למרות שאנחנו מרגישים שנישואים הם ענין טבעי ואוניברסלי, למעשה זהו מוסד שנוצר בתנאים היסטוריים מסוימים. המוסד הזה עבר האדרה ורומנטיזציה, הוצג כאפשרות היחידה, זכה להיכנס לכל סרט וספר, וכעבור זמן לא רב אכן נדמה שכך היה מאז ומעולם, וכך יהיה מעתה והלאה.

אין לי בעיה עם זוגות שמחליטים לממש את אהבתם עם המדינה כצד שלישי בקשר. כל עוד הם לא מצפים ממני להביא להם צ'ק כדי לחגוג את ההחלטה, זה ממש בסדר. ובכל זאת, גם אם אתם תומכים בחתונות ואוהבים לבכות בחופות, אפשר לעצור לרגע ולבחון את המסורת הזו, את התפתחותה ואת תפקידה. ואיזה יום מצוין להרהר בו במוסד הנישואים: ולנטיינ'ז, יום האהבה של הגויים. נישואים זה הרי ענין של אהבה, לא?

לא בהכרח. אמה גולדמן, אנרכיסטית ותיקה ואשת חיל, תהתה פעם: "אהבה, המרכיב החזק והעמוק ביותר בחיי אנוש. אהבה, פורצת החוקים והמוסכמות. כיצד יכול כוח אדיר כזה להקביל לאותו עשב-שוטה אומלל שאותו זרעו המדינה והדת - הנישואים?".

אין דבר יותר מופלא מאהבה, ומהעוצמה בה היא מנתבת את חיינו. אם כן, מדוע אנחנו צריכים שהמדינה תבנה לנו מערכת חוקים לנהל בתוכה את האהבה שלנו? המערכת החוקית הזו ממילא לא מגינה עלינו כשאנחנו נזקקים לה. היא לא מונעת התנכרות וכאב, וסוגיות של אלימות והזנחה מטופלות באמצעות חוקים נפרדים. זוגיות מונוגמית שאושרה בידי המדינה טרם הוכיחה את עצמה כיציבה יותר מקשרים אחרים. הסיבה היחידה לתת למדינה כוח על ההתקשרויות הרומנטיות שלנו, היא העובדה שהמדינה אוהבת את הכוח הזה.

הנישואים בצורתם המודרנית הם תוצר של העידן התעשייתי, ושל המעמד הבינוני שעלה לגדולה. הוויקטוריאנים יצרו מרחב ביתי שבו עבודתה של האשה מוגדרת ומבוצעת בחינם. אף על פי שנדמה שנישואים הם ענין של יחסים אישיים, למוסד המשפחה יש, למעשה, תפקיד חיוני בכלכלה קפיטליסטית, ולכן המדינה כה מעוניינת לשמר את המוסד הזה ולקבע אותו בחוקים, ואף להעניק הטבות לזוגות צעירים כדי לעודד אותם להתחתן. המדינה גם אוהבת שתתחתנו ותלדו ילדים, כדי שהילדים האלה יהיו חיילים ופועלים שישמשו אותה. העידן הוויקטוריאני הגדיר את יחסי המין כדבר שנעשה במסגרת נישואים ולצורך רבייה, ופסל כל סוג אחר של מיניות. עד היום אנחנו נושאים בתוצאות.

לפי פרידריך אנגלס, דיכויין של הנשים החל עם התפתחות המשפחה והנישואים כמוסד כלכלי וחברתי. לטענת אנגלס, "המשפחה הגרעינית המודרנית מושתתת על עבדות סמויה או גלויה של האשה". ה"בעל" מקבל בעלות על אשתו וילדיו, ותפקיד האשה לשרת את המשפחה ואת בעליה בחינם. הרבה השתנה מאז שהזכויות הללו היו רשמיות, אבל לא מספיק השתנה. העובדה שגברים רבים כל כך מכים, אונסים ורוצחים את נשותיהם וילדיהם, מעידה שהתחושה שמשפחתם היא רכושם עדיין קיימת.

הפתרון לא יבוא מחלוקה צודקת יותר של מטלות הנישואים. חלוקה שיוויונית יותר מותירה אותנו עם מוקד הבעיה: כשאנחנו מתחתנים, אנחנו מעניקים למדינה את האחריות על קשרי האהבה והמין שלנו. אין שום סיבה הגיונית לתת למדינה את השליטה בתחום הזה. בנוסף, כשאנחנו מתחתנים, אנחנו מנציחים את האפליה של אלה שלא מתחתנים (ולא זוכים להיות מוגדרים כ"ידועים בציבור"), שלא זוכים לקבל הטבות במשכנתה ונקודות מס הכנסה, שלא מקבלים מתנות וצ'קים וחיוכים אוהבים מהדודות.

הבשורה המשמחת היא, שקל להתנגד לכל זה. בשיטה הבדוקה של ננסי רייגן, פשוט אימרו לא. אם אתם מתלבטים, לא בטוחים שזה בשבילכם, לא מבינים למה זה טוב - הימנעו. אם אתם משוכנעים ששאיפת חייכם היא לעמוד מתחת לחופה ולהיות סינדרלה או נסיך ליום אחד - נסו לפחות להבין מה עומד מאחורי רעיון החתונה, את מי הוא משרת ובמי הוא פוגע, ולמה. ואם אתם אוהבים, זה מקסים וזה מספיק. אין צורך שתכניסו את המדינה איתכם למיטה, מי יודע אילו מחלות יש לה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by