בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
עוד ממשיך הניגון 

עוד ממשיך הניגון

 
 
בידור נענע 10

פרויקט "שומעים 60" שלנו מגיע לחלק השני: 30 המקומות הראשונים במצעד 60 האלבומים הישראלים הטובים בכל הזמנים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
"רואה לך בעיניים"
 "רואה לך בעיניים"   
30. אתי אנקרי – "רואה לך בעיניים"
(1990)
שנות ה – 90' נפתחו עם קול מרהיב בכנותו, בעומקו ובעוצמתו. קול שהציג צורה חדשה של ביטוי נשי במוסיקה הישראלית, מגובה בעולמו המוסיקלי העשיר והקשוב של אלון אולארצ'יק. אתי אנקרי הדהימה כבר באלבומה הראשון, הרצוף להיטים שנחרשים ברדיו ("לך תתרגל איתה"), הופכים קלאסיקה עם השנים ("עד מתי") וצצים לפתע מתהומות השיכחה ומראים עד כמה עשיר ונפלא האלבום הזה ("לוליטה").

29. גידי גוב – "אין עוד יום" (1991)
אלון אולארצ'יק אולי לא מיוצג כאן בזכות עצמו, אבל כמפיק הוא בהחלט הטביע את חותמו על הרשימה. הוא עיצב את הסאונד של הרוק הישראלי של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, כולל באלבום זה, המצליח ביותר של גוב כסולן. נדיר להיתקל באסופת להיטים שכזו באלבום שאינו במוצהר אוסף להיטים. גוב מבסס כאן את מעמדו כאחד מהמבצעים האהובים בישראל, עם הקול הישיר והכה מזוהה שלו.

28. היהודים – "מציאות נפרדת" (1995)
האלבום הזה יצא כבר לפני כשלוש עשרה שנים, אבל עדיין מעצב במידה רבה את הרוק הישראלי. רוח הפוסט נעורים, האנרגיות, הקולות המהדהדים של תום ואורית פטרובר, ההפקה העילאית של שמוליק בודגוב, שגם תרם את נגינתו הנפלאה (יחד עם אבי יפרח בבאס ואשר פאדי בתופים). המומנטום העצום שתפסו ההופעות של הלהקה בשנים שלאחר האלבום, הפכו אותו למיתולוגי ובעל מקום חשוב בנסיון להבין את הלך הרוח של התרבות בארץ.
 
"פירות אסורים"
 "פירות אסורים"   
27. קורין אלאל – "פירות אסורים"
(1987)
קשה להאמין לתעוזה בהגשה ובמילים, למעוף ולחדשנות בהפקה, ללחנים שפשוט מפוצצים את כל נימי הלב. אלאל לא רק שרה, היא זעקה. בטון זועף, דחוס בכאב בלתי מתכלה. היא הייתה הישראלי שמתחת לפני השטח – זה ששר על מלחמה, על זונות, על חיי לילה, על אימהות, על התאבדות. היא כמעט ולא כתבה את מילותיו, אבל האמינות בהגשה משפריצה מכל פינה. האלבום הזה, שמתעסק בפגמים, הוא רק עוד הוכחה לכך שפגום זה מושלם.

26. אביב גפן – "זה רק אור הירח"
(1992)
הקריירה של גפן מבחינה אמנותית היא גרף תלול ומתדרדר שנמצא כרגע בסוג של שפל. אבל הגרף הזה מתחיל בנקודה גבוהה - "זה רק אור הירח". האלבום לא תבע במקרה את המונח "ילדי אור הירח" - הנוער שיילך אחרי גפן בעוד שנים רבות. השירים בו היו ישירים ומדויקים, הוגשו במצב נא, ולמרות הייחוס המשפחתי וההפיכה של גפן ג'וניור לאייטם רכילותי, הייתה בו האותנטיות שובת הלב הזו של מתבגר צעיר, שדיברה כל כך לכל אותם הילדים. גם הכישרון של גפן לכתיבת פזמונים קליטים לא הזיק. בעצם, זה האלבום הצנוע האחרון של גפן.

25. החלונות הגבוהים - "החלונות הגבוהים" (1967)
קשה לכתוב על האלבום הזה משהו שלא נכתב כבר. בכל מקרה - איינשטיין, כץ וקראוס היו נושאי בשורת הרוק שפשטה עד אז רק במועדונים ברמלה, והביאו אותה לטריטוריה המעונבת (שלא לומר לובשת המדים) של הזרם המרכזי. האלבום לא רק הוליד את הרוק הישראלי, אלא ביטא משהו גדול בהרבה - משהו משוחרר וחופשי שהוא מאוד מכאן (במילות המשוררים שהלחין קראוס), אבל גם מאוד גלובאלי (מבחינת השפה המוסיקלית). השירים מהאלבום הזה מעולם לא עזבו את הרדיו, ונדמה שיהיו שם לעולם.
 
 
"אם נדע לאהוב"
 "אם נדע לאהוב"   
24. יוסי בנאי – "אם נדע לאהוב"
(1984)
בנוסף להיותו מוסיקאי ענק, ידוע יוסי בנאי גם בכישוריו התיאטרליים ובאהבה הגדולה שלו לשאנסון הצרפתי. בשנת 1984 הקליט בנאי את "אם נדע לאהוב", אלבום מושלם שמצליח לגייר בצורה מעוררת השתאות את שירתו של ז'אק ברל. התיאטרליות הנינוחה של בנאי עשתה מטעמים משיריו האלמותיים של ברל, והפכה את האלבום הזה לפנינה על-זמנית אמיתית.

23. יהודית רביץ – "געגוע" (2000)
רביץ, גם כיוצרת וגם כמבצעת, היא אחת מהמזוהות והנאהבות בארץ. לרוב אולי נהוג לבחור ב"באה מאהבה" כאלבום המייצג ביותר שלה, אך בחירה זו מתעלמת מהצד היותר הרפתקני שלה, זה שנוטף אהבה טהורה וחסרת פניות למוסיקה באשר היא. "געגוע" זכה להצלחה נאה כשיצא, "בך לא נוגע" ושיר הנושא הושמעו רבות בזמנו, אך עם השנים נדמה שלא נחקק בזכרון הקולקטיבי, וחבל. רביץ משתפת כאן פעולה עם מספר רב של מוסיקאים סופר מוכשרים - פיטר רוט, דן תורן, יובל שפריר ובעיקר רן שם-טוב מאיזבו שהפיק - מה שהוליד אלבום שמצליח להיות גם קליט, גם מורכב, גם מרגש וגם קליל.

22. שם-טוב לוי ושלמה גרוניך – "אלבום משפחתי" (1983)
נראה שכמעט ככה, על הדרך, יצרו שני כשרונות העל האלה את האלבום המופלא הזה: "בלילות הסתיו" היפהפה של דוד פוגל הופך כאן לאחד השירים היפים של שנות ה-80' בעזרת הלחן של לוי, "יש לי סימפטיה" של ויזלטיר הוא עדיין מהשירים הישראליים הכי מוכרים באמצעות הלחן והביצוע חסרי הדופי והבלתי נשכחים של גרוניך. בין להיטים אלו, שני המאסטרואים האלו משפריצים כאן מכשרונם הבלתי-נגמר, באחד מהאלבומים היותר מרהיבים ולמרבה הצער היותר נשכחים בתולדות המוסיקה הישראלית.
 
"מכתבים למערכת"
 "מכתבים למערכת"   
21. יהונתן גפן ודני ליטני – "מכתבים למערכת" (1976)
נכון - הוא הוקלט בהופעה. נכון - יש בו דיבורים וסמי-מערכונים. ועדיין - זה אחד התקליטים הכי קוליים שיצאו פה. גפן – הראפר הישראלי הראשון – מלווה בהרכב רוקנ'רול אמיתי, חם ומלא בגרוב, מצליף ללא רחמים בישראלי של אמצע הסבנטיז, כשליטני ומיקי גבריאלוב מעלים את סף הרגש בנגינה והשירה.

20. נושאי המגבעת – "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" (1991)
ככל שעוברות השנים, מכירים יותר ויותר בגדולתה של הלהקה הזאת, בהגשה הלא שמה זין והטקסטים הפנטסטיים של אוהד פישוף. אולי קצת יותר קל לבחור את האלבום הראשון שלהם, אבל "מי רצח" אינו נוסטלגי, אלא יריקה רלוונטית לפנים של ההווה, שנת ה-60' למדינתנו ובטח גם למה שיגיע אחריה.

19. מתי כספי - "מתי כספי שר סשה ארגוב" (1982)
ארגוב (סשה) אמנם לא נכנס לרשימה, למרות שכמעט עשה זאת עם "התרנגולים", אבל הוא בכל זאת מקבל כאן ייצוג באמצעות האלבום הזה, המהווה מחווה מרגשת של אחד המוסיקאים הגדולים בתולדות המדינה למי שניתן אולי להגדיר כאביו הרוחני. שנתיים מאוחר יותר יצא אלבום נוסף, בו כספי ביצע משיריו של ארגוב, ושנים רבות לאחר מכן גם אביתר בנאי ביצע משיריו של כספי וארגוב, במעין המשך התגלגלות הקשר המשפחתי-אמנותי הזה. האלבום הזה נכנס לכאן בזכות רוח הראשוניות שבו.
 
"היכן החייל"
 "היכן החייל"   
18. אהובה עוזרי – "היכן החייל"
(1975)
עוזרי פרצה כל-כך הרבה גבולות, שבמידה רבה להציב אותה רק במקום ה-18 זה עוול כואב. "צלצולי פעמונים" היפהפה שיצא ב-1999 יכול היה להיכנס לרשימה, אך "היכן החייל", במבט היסטורי-רטרוספקטיבי, הוא יצירה אדירה שבזמנה הייתה מהפכנית ממש: שירי אבל, כאב וביקורת על המלחמה ותוצאותיה, שעוזרי כתבה וניגנה לגמרי בעצמה. אין מילים לתאר את היופי והעצב.

17. מאיר אריאל – "רישומי פחם"
(1996)
רישומי פחם הוא אולי האלבום הכי פחות מצליח של מאיר אריאל, אך בוודאי העוצמתי והמרטיט שבניהם. מדובר באלבום קשה, שבהאזנות ראשונות מסרב לתקשר עם מאזיניו (במוצהר, על פי דבריו של אריאל). העיקשות והירידה לפרטים, שהם כלים הכרחיים להתמודדות עם כל יצירה של מאיר אריאל, מגלים אלבום מרשים וקודר, המבכה את אפסות האדם מול איתני הטבע והגורל. אפוס אקזיסטנציאליסטי מקומי מרגש.

16. תמוז - "סוף עונת התפוזים" (1976)
היומרה של האיש שהכניס לחדר חזרות אחד את חנוך, זילבר, כספי וגרוניך, נראית בדיעבד כחוצפה הזויה, אך הרביעייה הזו הסתדרה לבסוף בשני צמדים שייצרו ניצוצות חד-פעמיים בשנות השבעים. כך היא נשמעה, הלהקה של חנוך וזילבר (עם יהודה עדר, איתן גדרון ומאיר ישראל, שאין לזלזל בתרומתם)- יצירות רוק בומבסטיות ("מה שיותר עמוק יותר כחול", "לא יודע איך לומר לך"), בלדות נוגות ("לא יכול לישון עכשיו"), והגרוב העדין שהוסיפו הקלידים של זילבר ("הולך בטל", למילים המבריקות של מאיר אריאל). לא היה גבול ליצירתיות, אבל גם לא ממש היה קהל - וכל הסיפור הסתיים כשזילבר, מנוכר ללהקה, מנגן בהופעות עם שקית נייר על הראש.
 
"האיש שראה הכל"
 "האיש שראה הכל"   
15. רוקפור – "האיש שראה הכול"
(1995)
תוך כדי ההתפוגגות הכואבת של להקות דור הרוקסן, רוקפור הוכיחו שהם קורצו מחומר אחר שאינו תלוי באנרגיה של הזמן הנוכחי – האלבום הזה הוא בו-זמנית כל כך מיושן וכל-כך חדשני, ובעיקר פשוט מלא בשירים משובחים: "כל כיוון", "מכונת הזמן", "קטיפה שחורה", "חור בלבנה" ועוד. הישג במלוא מובן המלא.

14. הכבש ה - 16 - "הכבש ה - 16"
(1978)
האלבום הזה היה ל"אי.טי." המוסיקלי של רבים מילדי ישראל. יהונתן גפן, יוני רכטר, גידי גוב, יהודית רביץ, דייויד ברוזה ושאר חבורת הכבש, גידלו אותנו על יצירת המופת הזאת. אחת מאבני הדרך החשובות של המוסיקה הישראלית, שמשלבת בין סגנונות מוסיקליים שונים, סיפורים מרגשים בעלי גוון אישי המסופרים בגובה העיניים, וכמובן קולו המיוחד של יהונתן גפן. אלבום מלא במקוריות, ייחודיות ויצירתיות לכל אורכו. כתיבה מצוינת, הלחנה גאונית וביצוע פנטסטי. תקופה חד-פעמית לשימוש רב פעמי.

13. פורטיסחרוף – "1900?" (1990)
שני המאסטרפיסים של פורטיסחרוף המציאו את הרוק והפופ הישראלי מחדש. "סיפורים מהקופסה" הביא איתו התנסויות אלקטרוניות חדשניות, ו-"1900?" המנוני פופ עם ביצים. שניהם העניקו סטנדרט חדש ונוצץ במקוריות להפקות המוסיקליות בארץ, ויתרה מזאת - נותנים תקווה עד היום לכל מי שעושה את האומנות שלו אחרת מהמקובל, שהולך בדרך האינדיבידואלית שלו. למי שמתמיד בזה במשך שנים – זה יכול לקרות. פורטיסחרוף עמדו עד אז בחזית האנדרגראונד המקומי, ושתי היצירות האלו העמידו אותם ברוב חוצפה משמחת במדמנת המיינסטרים, במקום הכי מוצדק, בלי טיפת חנופה מצידם, עם כמה מהשירים המקוריים והמרהיבים שנכתבו ובוצעו בעברית.
 
"אביתר בנאי"
 "אביתר בנאי"   
12. אביתר בנאי - "אביתר בנאי"
(1997)
האמת היא שאפשר להתפעל לא פחות מהאלבום שבא אחריו, "שיר טיול", אבל את הצהרת הכוונות ששיגר בנאי באלבום הבכורה שלו קשה לבטל - לפחות ברמת ההשפעה העצומה שהייתה לו על המיינסטרים הישראלי. תמהיל כן של חוש הומור ("כלום לא עצוב") וכנות ("מתי נתנשק") כבש את הרדיו, אבל אלה אפילו לא התקרבו למופע הרגש של הבלדות באלבום, והתסכול והטירוף של "תיאטרון רוסי". כמעט לכל אורכו, בנאי בעט בתוך מעטפת רכה ונעימה וזה יופיו של האלבום. בין היוצרים היחידים בארץ שפוגעים ישר בבטן ומוחצים את הלב.

11. שלום חנוך - "אדם בתוך עצמו" (1977)
קשה לבחור אלבום אחד מקריירת הסולו של אחד המוסיקאים החשובים ברוק הישראלי. "חתונה לבנה", "על פני האדמה" ו"מחכים למשיח", שלושתם ראויים וחשובים, אבל הבכורה של חנוך ב"אדם בתוך עצמו", כמו רוב האלבומים הגדולים, בורא עולם סאונד ומוצא את חנוך במצב רוח רגוע יחסית לתמוז ו"חתונה לבנה". "שעונים" הוא הפקה מוסיקלית מופתית, "טיול ליפו" עדיין נשמע שובב ורענן, ו"עיר זרה" עדיין מעביר צמרמורת.

10. הברירה הטבעית – "מחכים לסמסון" (1980)
עוד לפני מהפיכת זמרי הקסטות שהורידה את המוסיקה הפופולארית המזרחית נמוך-נמוך לעם, היו שם חברי הברירה הטבעית. הלהקה, שעושה מוסיקה מזרחית כמו ששום הרכב מזרחי לא נשמע לפניהם ואחריהם, הקליטה בשנת 1980 ב"צוותא", מעוז המכובדות האשכנזית, אלבום הופעה פנטסטי בשם "מחכים לסמסון". האלבום הצליח לשקף בצורה מרשימה את רוח היצירה השורשית של הברירה הטבעית, שמשכילה להטמיע בצליל הייחודי שלה ניצוצות של מוסיקה קלאסית ואוונגרד, לצד מוזיקה מזרחית.
 
"הלהקה" (צילום: יח"צ)
 "הלהקה" (צילום: יח"צ)   
9. פסקול – "הלהקה" (1978)
יאיר רוזנבלום הלחין שירים שמהווים יותר מפסקול לסרט, הם פסקול של מדינה. זו אמירה בנאלית אולי, אבל כל כך הרבה אלמנטים של "ישראליות" באים לידי ביטוי בסרט המיתולוגי, ועוד יותר מכך במוזיקה הבלתי-נשכחת שבו. רוזנבלום לקח את ההלחנה המאוד ארץ-ישראלית למקום בו היא מכילה גם אלמנטים של רוק ופופ, וכך ניפק כמות עצומה של קלאסיקות מרגשות.

8. אריק איינשטיין ושלום חנוך - "שבלול" (1970)
דווקא באלבום המשותף השלישי שלהם, הצליחו איינשטיין וחנוך לנפק את אחת היצירות המשפיעות במוסיקה הישראלית, עמוק אל תוך הניינטיז לפחות. מבחינת הרגעים היותר קצביים - אין כאן חידוש יחסית לדברים שאיינשטיין עשה עם החלונות הגבוהים או ב"פוזי". אבל את מקומו של "שבלול" בנצח קנו הבלדות הפסיכדליות "אבשלום" ו"למה לי לקחת ללב". שני שירים של פעם בדור, שמצאו את דרכם אל התקליט הזה. ואת הקרדיט על שני המאסטרפיסים האלה כדאי לתת גם לצוות הנגנים הטובים ביותר של התקופה והמעבד המוזיקלי- נועם שריף.

7. כוורת – "צפוף באוזן" (1975)
דווקא כאן, כאשר כוורת הפכה ליותר להקה ופחות "סנדרסון וחבריו", החל תהליך ההתפרקות המצער של אחת הלהקות המצליחות בתולדות המדינה (אם לא כוללים את אתניקס). לא היו ולא יהיו להקות עם כמות כזו של כישרון, שיוצר אלבום עמוס כל טוב ומהנה ברמות לא הגיוניות. כמו עוגת שוקולד אורגזמית במיוחד, האלבום הזה מעורר צורך עז לעשן סיגריה מספקת בתום ההאזנה לו.
 
"משירי אברהם חלפי"
 "משירי אברהם חלפי"   
6. אריק אינשטיין ויוני רכטר – "משירי אברהם חלפי" (1988)
קשה לבחור את האלבום האולטימטיבי של אחד הזמרים הגדולים שזכינו לשמוע, למרות שכל כך לא מגיע לנו. האלבום הזה הוא אריק הצעיר והכמעט תמים של שיריו המוקדמים, שפוגש את אריק הבוגר של סוף האייטיז. המיזוג הפלאי בין הגאונות של רכטר בעיבודים, בנגינת הפסנתר שמפרקת את הלב ובעבודת הקולות הרגישה, לבין המילים התמיד נכונות של חלפי וההגשה שאין שניה לה של אריק - זו ההגדרה של ישראל הכי יפה ונטולת פוזה, זו שכולם צריכים לקחת דוגמה ממנה. להיות "השיכור" וללכת לאיבוד, להיזכר לאיזה דת נולדנו ב"סתיו יהודי", לטבוע ב"עטור מצחך" ולמות בעצב הטוטאלי של התוכי יוסי.

5. חווה אלברשטיין – "כמו צמח בר" (1975)
רק על שיר הנושא העל-זמני, הלנצח-מרגש עד כדי בכי, מגיע לאלבום זה המיקום הנוכחי. כמובן שמעבר לכך, מדובר אולי בזמרת הנפלאה ביותר שידעה מדינתנו: מעבר לקול ולהגייה המושלמים והידועים, אלברשטיין ביססה את עצמה באלבום זה כיוצרת עצמאית בעלת אמירה אישית-לאומית חזקה ולא-מתפשרת, מאפיינים שמפעמים בה עד ימינו. שיתוף הפעולה עם מתי כספי והשירים הנפלאים של מיטב המשוררים העבריים (זלדה, ביאליק, עמיחי ועוד) הוליד אלבום שהוא במידה רבה אידיאל הקלאסיקה הישראלית.

4. אהוד בנאי והפליטים – "אהוד בנאי והפליטים" (1987)
אולי צריך לקנות את ההוצאה המחודשת ולהרגיש אותה עם אלבום ההופעה הנוסף בקומפקט, כדי להיזכר עד כמה האלבום הזה הוא הדבר האמיתי. בסוף נזכרים בדיוק עד כמה הוא ריכז באומץ את מה שנבנה בארץ מתוך כמות אדירה של תיסכול - תיסכול של אלה שעשו רוק אלטרנטיבי ומלוכלך כמו יוסי אלפנט ז"ל, תסכול של מי שעבד כמו חמור וזכה לתשומת לב ראשונה בגיל לא צעיר כמו אהוד בנאי. תסכול של לחיות במקום שבז לאחר – בין אם הוא עולה חדש ( "עבודה שחורה" ) או סתם פועל במה. תסכול שיוצר תעוזה לשיר בגלוי "ערבב את הטיח אחמד", ולערבב בין הישראליות הים תיכונית שהביאו בנאי ונועם זייד הלוי, לבין השפעות הניו-ווייב והפוסט פאנק המעודכנות של אלפנט, גיל סמטנה וז'אן ז'אק גולדברג ז"ל.
 
"נכון להיום"
 "נכון להיום"   
3. זוהר ארגוב – "נכון להיום" (1982)
התקליט הזה הוא יופי מושלם. לעיבודי הגרוב העצוב שמקיפים את ארגוב ז"ל ויודעים בדיוק מתי להכניס ולהוציא ברגישות גיטרות חשמליות, כלי מיתר או סינתיסייזרים כמעט ניו-ווייביים, אחראי לא אחר מאשר ננסי ברנדס. כן כן. ועל השירה החורכת בכלל אין מה לדבר.

2. יהודה פוליקר – "אפר ואבק"
(1988)
ברור שכמעט כולם בוחרים אותו, אז מה? אם נשים ברשותכם לשנייה בצד את קשר השואה, האלבום הזה הוא יציקה טוטאלית של הדיכאון הכבד שהטיל צל על האייטיז, על ההשפעות היווניות שהיוו בארץ את הפן המואר של אותן שנים. הוא "מכאן ועד בכלל" שהושמע רבות כל כך ע"י מיכל ניב ז"ל, הוא "שיר אחרי הגשם" והלחן המורכב שנטחן שוב ושוב בכל תוכנית לילה ששידר יואב קוטנר יבדל"א. הוא הכאב של איש מבוגר שהילדות מסרבת להרפות ממנו, ולמרות הימצאותו בקאנון לכאורה, "אפר ואבק" הוא דווקא המסלול הלא בטוח בו פוליקר ויעקב גלעד. הם לא הלכו על ביצים, אלא ריסקו אותן.
 
 
חוץ מ"אפר ואבק", זו הבחירה הכי בנאלית. אבל מה לעשות, מדובר באלבום גדול בכל קנה מידה: סחרוף מתנתק מפורטיס ומצטוות אל מוסיקאי צעיר מאוד אך מאוד מנוסה בשם רע מוכיח, ויחד הם יוצאים להרפתקה מופלאה. מידי פעם נותנים מעצמם גם ג'וני שועלי, דן תורן ואחרים. והתוצאה - אלבום שמפתה להאזין לו בלופ בלתי-נגמר, כשגם 14 שנה אחרי יציאתו עדיין מתגלים בו רבדים חדשים בכל האזנה. אחרי חמשת השירים הראשונים, שכל אחד מהם יותר מפעים מקודמו ורובם גם הפכו קלאסיקות (בעיקר "כמה יוסי"), נדמה לרגע שיש האטה, אבל הוא פשוט ממשיך וממשיך ביצירתיות פרועה ומשולחת רסן. יצירת המופת השלמה ביותר שיצאה כאן מטילה צל כבד כמעט על כל אלבום שיצא בארץ לפניה ואחריה, וזאת בעיקר בגלל התשוקה והמסירות היוקדות שבוקעות בכל צליל וצליל, והיצירתיות בלי-סוף של סחרוף ומוכיח.

הרכיבו, כתבו, ערכו והיגגו את הרשימה: עמרי גרינברג, בעז עילם, אבי בוחבוט, דניאל סלומון, אביגייל רוז ויאיר קז.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by