בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מראה מראה שעל הקיר 
 
 גם לך מגיע מכות? (צילום: וי-ג`יי תמר)   
 
תמרה שרייבר, הזמן הוורוד

אם גם את חושבת שמגיע לך קצת מכות, כדאי שתבדקי את ערבי הנשים בדאנג'ן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כמה פעמים שמעתן מישהי זורקת ככה, כאילו כלום, את הביטוי "מגיע לה מכות"?
באמת לא בסדר, חוסר האחריות האוראלי הזה. בשלוש מלים תמימות לכאורה מצטנפות כל כך הרבה שגיאות: שיבוש לשוני, אלימות וכפל משמעות מתעתע: הרי כשמגיע לך משהו משמע שמדובר בפרס, בבונוס שזכית בו ביושר ובעבודה קשה או, אם יש לך מזל ופוטנציאל, סתם כי את נורא מוכשרת. מכות, לעומת זאת, לא נחשבות בדרך כלל לתגמול חיובי.

אז תתפלאו.

בדרך מסתורית ומכושפת, דווקא מטבע הלשון העילג הזה יכול לתפוס, בדיוק של צלפית מחוננת, עולם שלם של מראות.

לי לא קוראים עליסה, ואם מישהי תנסה לקשור סרט פרפרי בשיערי, חבל לה על הזמן ועוגמת הנפש, אבל כבר לא מעט שנים שאני מייחלת לאיזו מחילת שפן ישראלית או אפילו למראה ביתית רצוי בעיצוב ויקטוריאני, שבצדה השני נמצאת ארץ ההפך.

בארץ ההפך, שרמוטה, זונה, מזוכיסטית, סדיסטית, שפחה, אחות, עריצה, נוגשת, נזירה, סרסורית או אפילו, במקרים קיצוניים, טוראית, הן לא סמלים של דיכוי וניצול, אלא דימויים של עוצמה, התעלות, מיניות וערוצים מזמזמים של חילופי אנרגיה.

בארץ ההפך עור מעובד, פי.וי.סי, לייטקס, תחרה, מדים, מגפיים, אזיקים, חבלים, מסכות, גלימות ועור חשוף הם הצעקה האחרונה, במיוחד בשביל אלו שלובשות בוי לונדון או זארה לעבודה.

ארץ ההפך היא ממלכת הפנטזיה של ה-BDSM: כבילה, שליטה, סדיזם ומזוכיזם, בתרגום חופשי. עד לפתיחתו של מועדון הדאנג'ן, לשעבר הפרונט (Sweet & Low) ולשעבר מאוד המערה, בכיכר קדומים 14, אור ליום שלישי, עשרים ושישה בנובמבר, היה קשה מאוד להתהפך בעברית, ואפילו בערב הפתיחה נדמה היה כי מדובר בארגז חול סטרייטי למדי, שילדות לסביות עלולות למצוא את עצמן עומדות נבוכות בשוליו, בלי שותפות למשחק.

לכן, משהתבשרנו כי בליל רביעי, עשרים וחמישה בדצמבר, תיחנך במקום סדרת מסיבות נשים לכבוד הכריסמס (תועבה נוצרית שאנחנו מאוד בעדה, בייחוד בגירסה הקתולית), ליחך את פנינו חיוך קצת מוזר, כזה שזוחל מבפנים ומרים את הפינות בכל הגוף.

חיוך או עווית, ביום המיועד לנשף כבר יישרתי שפתיים בפסימיות זהירה. מסיבת משחק פטישיסטית ואולי אפילו סאדו-מזוכיסטית בישראל? יש טקסטים שפשוט אינם ניתנים לתרגום לשפה של א.ב. יהושע. אסור להתבאס עם כל הקונספציה המופרכת הזו, מסיבת S/M לסבית אמיתית במועדון יפואי תתפוגג כמו אוויר חם בלילה חורפי. אבל צריך לנסות כל דבר פעם אחת, נכון? מקסימום נשב לאיזה דרינק, אני וצוות המועדון המשועמם, נראה הופעה חובבנית, ונלך הביתה וחצי תאוותנו בידינו.

כדי בכל זאת לא להיתפס עם המכנסיים למטה, דחפתי לתיק פלסטיק ורוד כמה שוטים, כפפות וויברטור. Better safe then sorry, כמו שאומרות אלו שיודעות על מה הן מדברות.

שתיים ירדנו במדרגות אל הצינוק, עשרות רבות היינו במאורת השפנפנות. בין הקירות הלבנים, הסד, הכלובים וארונות הקודש השחורים, שבהם ספונים שוטים ועקרבים, תשמישי עבודת הקודש, אפשר היה לתפוס מזווית העין הבזקים של בבואות. המשפט הראשון שעלה, אך כמובן לא חצה את דל שפתינו, היה כמובן: "אותך לא ציפיתי לראות כאן". או אולי בעצם כן, או לפחות חשדתי עמוקות, כי הרי לנשות המראה יש רדאר משוכלל ומכוון היטב, שמדליק ניצוצות אדומים של זיהוי מאחורי העיניים והחזות היום יומית. בינתיים אנחנו עדיין בצד שלנו, הרגיל, הרב ממדי, עומדות עם רגל הססנית שלוחה אל העבר השני, המסעיר והמסוכן - כנראה בגלל מוראות ההיכרות ההדדית הנפוצה, והסיכוי הבטוח שעוד נתראה בעתיד הקרוב מצוידות במסכה ממש אחרת.

פתאום נדמה שאנחנו זקוקות לנס, או לפחות למופת בגודל בינוני, כדי שהדינמיט הגולמי שמפוזר בחלל יגלה שהוא יכול להיות פצצה. צריך גפרור. זה ברור כמו ליקוי חמה מלא, ומבטיחים לנו שתכף - מיד כשלילית, גבירת הטקס ומארגנת האירוע, תמצא את המסקינגטייפ השחור לפטמות - יחככו ראש גופרית על הקופסה הדליקה שהיא אנחנו.

דמיינו שאתן בכנסייה רפורמית, כזאת שמקבלת נשים עם כל מיני סוגים של תסרוקות. דמיינו שאתן עומדות במעגל, צפופות והדוקות באופן לא אישי, רק כדי לראות. דמיינו שעל במת הדרשות עולות שתי נזירות צחות עיניים, שכורעות על ברכיהן לפני דמות דקה ומסתורית בגלימה מבורדסת.

מהר מאוד לא נשאר הרבה מקום לדמיון. לנזירות יש סנטימטרים נדיבים של תחרה ורשת דייגים מתחת לשמלה החסודה, הברדס מתעופף, ומתחתיו לילית בשמלת פי.וי.סי נוצצת בשחור וירכיים נמרצות עם דילדו הדוק ואקטיבי. בשביל הנזירות, כמובן.

ואם כל זה לא עושה את הערב מספיק נוזלי בשבילכן, מגיחה משום מקום ניקיטה, בלוק עור פשיסטי מדופלם, גורת את הנזירות המסרבות ברצון בולט ועושה בהן שפטים, אחת אחת, על צלב העץ, שלמזלנו היה כל כך קרוב, עד שכמעט טבענו בזיעה ובאדרנלין. שיר קברטי מעושן של קורט וייל, מאת די.ג'יי מישל לה-היסטריק, חתם את מיסת חג המולד בחיוך ברלינאי מ-1930, ופתאום כולן נראו הרבה יותר כמו בבואה.

משם, הוויה דולורוזה כבר היתה קצרה ועניינית. את השוט, החביב עלי, השאילו כמעט לשעה, נראה שלמטרות מצוינות. קבוצות קטנות של נשים במיטב חרמנותן רקדו, שיחקו בציוד הענישה שנשלף בנדיבות מאחורי המנעולים והושאל לכל דורשת, וכמה אפילו הצליחו לתת או לקבל מכות.

בארבע בבוקר, כשהבנתי שכמו בתסריט הראשוני שלי, נשארנו כמעט רק אני והצוות, הזדכיתי על הציוד, נפרדתי ממגן-הדוד הענק ששימש כסד עינויים עם קריצה, וחזרתי הביתה מרחפת על גבי סיפוק מסוג נדיר מאוד: גם כאן יש נשים שמגיע להן מכות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by