בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פעם שלישית גלידה 

פעם שלישית גלידה

 
 
עידו שי

האלבום השלישי של פורטיסהד כל-כך קר ומנוכר, שעידו שי לא ממליץ לכם לקחת אותו לערב רומנטי. ההנאה, במקרה הזה, לא ממש מובטחת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת האלבום (צילומים: יח"צ)
 עטיפת האלבום (צילומים: יח"צ)   
עונת האוניברסיטאות השנייה מתחילה בימים אלה, כך שאלפי סטודנטים נחשפים לשיטה הקלישאתית ביותר להתחיל סמסטר. המרצה נכנס, קורא שמות, כותב על הלוח את שם הקורס ושואל במסתוריות: "מה הדבר הראשון שעולה לכם בראש כשאתם שומעים את המילים (כאן נכנס שם הקורס)?".

המילים הראשונות שעולות לראש כשזה מגיע לפורטיסהד, הן מאסיב אטאק, טריפהופ, בריסטול וזמרת עם אחד הקולות הכי יפים שיש. כל אלה קלישאות - כמעט כמו לנגן את הדיסק של פורטיסהד כפסקול לערב רומנטי. ואם תשאלו את פורטיסהד, שום דבר מכל האבחנות האלה לא מדויק, אולי רק עיר המוצא שלהם. כי פורטיסהד בכלל לא מבינים מדוע חושבים שהם נשמעים כמו מאסיב אטאק, או שהם ההגדרה של טריפהופ, או שהאלבום הראשון והמוערך שלהם הוא סקסי. האמת? צודקים.

כבר שנים שפורטיסהד מנסים להשתחרר מקללת האלבום הראשון. קצת מוזר לקרוא לאלבום שהעניק להם את פרס המרקורי הבריטי בשנת 1995 (על חשבון "Defiantly Maybe" של אואזיס) – קללה. בכל זאת, הוא מסוג האלבומים הנדירים שהצליחו במידה שווה אצל המבקרים ואצל הקהל. גם 13 שנים אחר כך הוא נשמע ייחודי ומעניין, אבל פורטיסהד נותרו אחרי אלבום הבכורה עם תחושה שלא מבינים אותם. הם הקצינו את הסגנון האפל והורידו את היקף המלודיות, אבל לחרדתם - גם האלבום השני נחל הצלחה. בשנים הראשונות ההופעות היו המקום העיקרי שבהם נחשף חוסר התקשורת עם קהל המיינסטרים, ופורטיסהד ירדו לא פעם מהבמה על רקע קריאות בוז. פורטיסהד חשבו שפיצחו את השיטה, הקליטו אלבום הופעה, אבל בלי לשים לב הם הצליחו רק לשדרג את הסאונד שלהם. והתוצאה – עוד הצלחה, לעזאזל.
 

קשה לעיכול

טוב, מתי הולכים לאכול סביח? פורטיסהד
 טוב, מתי הולכים לאכול סביח? פורטיסהד   
מהבחינה הזו, האלבום החדש "Third", הוא ניסיון נוסף של ההרכב ללכת על כל הקופה. לוותר על השירים המלודיים שעלולים להיתפס כרומנטיים, לוותר על הקולות המפולטרים של גיבונס, שגורמים לה להישמע כמו חתולתלת מין שחרחרה, ולצמצם את ההפקה למינימליזם ההכרחי. רזה יותר, חיוור יותר, מחוספס יותר, עצוב יותר – קבלו את פורטיסהד כמו שתמיד היינו אמורים לשמוע אותם.
פורטיסהד עמדו במשימה שלהם. הם יצרו אלבום קשה להאזנה, שלא מאפשר יותר מכמה רגעים של שלווה וחמלה. הסאונד קר יותר, תעשייתי יותר, הגיטרות בדיסטורשן, התופים בומבסטיים וחלק מהשירים על גבול האקספרמנטליים. דוגמא מייצגת הוא "Machine Gun" – הסינגל הראשון של האלבום. סימפול של תופים אלקטרונים שנשמעים כמו מכונת ירייה, על רקע השירה של גיבונס, שמסתיים בסולו אורגן מינימלי שנשמע כאילו יובא מאלבומי אלקטרוניקה גרמניים משנות ה-70'. פורטיסהד מעולם לא היו להקה שמחה, אבל הדיכאון מעולם לא נשמע מדכא יותר.

להשמיע את הדיסק השלישי של פורטיסהד לבחורה זה מהלך נבון, כדי לגרום לה לבקש להחליף דיסק. יהיה קשה להאשים אותה. האלבום הזה, ברובו, קשה לעיכול. התחושה היא של בלאגן גדול של סגנונות. השילוב בין רוק, ג'אז ואלקטרוניקה היו תמיד הדבר הכי מיוחד בתפיסה המוסיקלית של פורטיסהד. הכל עדיין שם, אבל ללא החום של האלבומים המוקדמים. בשני השירים היפים של האלבום, עוד ניתן לזהות משהו ממה שהפך את פורטיסהד ללהקה כה אהובה וכה מוערכת: "Nylon Smile" ו-"Magic Doors", אבל ההגעה אליהם דורשת מאמץ שלא הופך פשוט יותר גם אחרי כמה האזנות.

לפורטיסהד כל זה לא משנה. עוד לפני שיצא האלבום הזה כבר היו דיבורים על אלבום רביעי, שוודאי יהיה דומה יותר לקודמו מאשר לשניים הראשונים. אולי צריך להתנחם בעובדה הזו. באלבום השלישי פורטיסהד מצאו את עצמם, אפילו אם חלקנו איבד אותם בדרך.

"Portishead - "Third
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by