בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שמישהו ינסה לעצור אותו 
 
 רק חרא מלמדים אתכם בחוג לתסריטאות. אודות שמידט   
 
ניב הדס

לא סדאם, לא בוש, לא טילים, לא אריק שרון, אפילו לא ארסנל. אחרי "אודות שמידט", רק הזמן מפחיד את ניב הדס

 
 
 
 
 
 
 
 
 
השעה היתה שש בערב ביום שישי. אני לא זוכר אם בחוץ היה חורף או אביב, אבל אני בטוח שלא היה קיץ. רונן הרים לי טלפון ושאל אם קראתי מוסף הארץ, ואם הגעתי למדור של המוסיקה. אמרתי לו שכן, בטח, ושאני חייב לקנות דחוף גם את האלבום של ספיריצ'ואלייזד, גם את הפריימל סקרים וגם את הטינדרסטיקס, כי בדיוק התחלתי לעשן, ורורברגר כתב שזה האלבום למי שרוצה להתחיל לעשן.

רונן הציע שניסע לטאואר, סניף האופרה. "פתוח שם כל היום עד חצות" הוא אמר, ואני, אז חייל משועמם על גבול המדוכא, הסכמתי. עשר דקות מאוחר יותר הוא אסף אותי מהפינה, והשאר היסטוריה. קניתי את שלושת התקליטים האלה, וגם אוסף של הפול ששמעתי רק פעמיים מאז. זה היה לפני שש שנים. כל פעם כשאני פוגש את רונן, או לפחות כמעט כל פעם, ואנחנו נזכרים באירוע הזה, אנחנו מבינים שהזמן טס. הוא טס במהירות שקשה להאמין, ולהערכתי, המצב הזה רק מחריף. ימים, שבועות, חודשים ושנים, חולפים עכשיו מהר יותר משחלפו אי פעם. כשהייתי בכיתה א' שנה היתה המון זמן. עכשיו היא רק אוסף תקליטים שמצטבר ומחכה שיסכמו אותו.

גם לוורן שמידט הזמן עבר מהר מדי. רק אתמול הוא היה סוכן ביטוח ממולח, והיום, אחרי פנסיה ומסיבת פרישה, הוא נותר בודד, כשאשתו מתה כמה ימים מאוחר יותר. שמידט לא יודע מה לעשות עם עצמו. הוא מפחד לחכות למוות, הוא מפחד להישאר לבד, הוא לא אוהב את הצעירים של העולם, ואין לו הרבה ברירות. שמידט, אין מנוס, הוא מה שעתיד לקרות לכולנו.

אני לא אפרט יותר מדי על העלילה של "אודות שמידט" - היא שולית לחלוטין. מה שבטוח הוא ש"אודות שמידט" הוא הסרט הכי עצוב כרגע בקולנוע. לא סופר בכלל את "16 מתוק" ו"האחיות מגדלנה", נעורונים מטופשים ושובביים. "אודות שמידט" לא מדבר על עיירה נידחת באנגליה, או מנזר נוקשה באללה ייסתור; הוא מדבר על תהליכים בלתי נמנעים, על מצבים בלתי הפיכים, על סופם המר והאומלל של החיים.

הדבר הכי יפה בסרט בעיני הוא השבירה של כל החרא שמלמדים אותך בחוג לתסריטאות. הגיבור, רבותי צוות המורים הנכבד, לא עובר שום שינוי; הוא מתחיל וגומר את הסרט בתור אותו אדם בדיוק. לעלילה, ראש הפקולטה, אין ציר מרכזי - אלה הם פרגמנטים, כרוניקה טיפוסית, בסופם של החיים, של התודעה הכוזבת שמתפכחת מהאשליה של מה שמכונה אצל הצעירים "חיים".

ניקולסון מפתיע, לטובה כמובן, כשלאורך כל הסרט הוא לא משתגע או צורח אפילו פעם אחת, וגם שלל הדמויות שמסביבו מצויינות - קתי בייטס שמתפשטת וחושפת מחזה אימים, זוג הרדנקס ששמידט פוגש בדרכו, המשפחה המפוררת של חתנה של בתו בדנוור, אשתו האומללה (אפילו הכי יפות גומרות בתור בטטות - איזו באסה) וחברו הטוב.

אם לא הבנתם מדובר בסרט מצוין, אבל לצד העגמומיות שהוא נושא עמו, יש גם מוסר השכל, לפחות עבורי: אנחנו חיים במצב חירום. כולם רוצים להרוג אותנו, הפלשתינאים רוצים להטביע אותנו, העיראקים להפציץ אותנו, הסורים לכבוש אותנו והאמריקנים לספח אותנו. הצרפתים אנטישמים, הגרמנים נאצים, האיטלקים ברברים, הדנים מתקדמים מדי והאנגלים הומואים. ואני אומר זין בעין. נמאס מההפחדות האלה. טילים לא מזיזים לי, אריק שרון לא מזיז לי. כוס אמא של כל העיתונאים שממליצים איפה לקנות סרטי איטום. כוס אמא של ניסים משעל שמנסה בכוח להפחיד אותנו. לא כולם נגדנו. הזמן נגדנו. סדאם לעומת שמידט הוא חתיכת קוקסינל. לכו להסתכל לפחד בעיניים ותתחילו לחיות, כי באמת נמאס.

______________________________________________________
אודות שמידט, ארה"ב 2002, 124 דקות (למידע על זמני הצגת הסרט)

האתר הרשמי של הסרט
הטריילר
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by