בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הטילו צל ענק 
 
 אנחנו יכולים להחזיק ידיים עד שתשקע השמש. קייב   
 
אורלי גונן

אורלי גונן בוחרת בניק קייב ולו ריד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אולי הגורל מעורב בזה ואולי זה סתם עוד רצף של צירופי מקרים, אבל לו ריד וניק קייב, שני ענקי רוק, הוציאו כל אחד אלבום חדש ומצופה, שהגיעו אלי באותו יום - הגשום והסוער ביותר בשבועות האחרונים. שמעתי אותם אחד אחרי השני, כשהברד מתנפץ על החלון והתנור הוא התקווה היחידה שנותרה ותהיתי - היש דרך ראויה מזו לשמוע אלבום של ריד או של קייב? הגעתי למסקנה חד משמעית: אני בוחרת באפשרות הקוסמית, הגורל קפץ לביקור.

“The Raven" של ריד ו “Nocturama” של קייב הם הדוגמה הכי אקטואלית לסוגיית הקלות והכובד של הקיום, מבית מדרשו של קונדרה. קיים בעולם צמד ניגודים: קלות וכובד ואי אפשר להכריע מי החיובי ומי השלילי. ניק קייב עשה עם ה"באד סידס" אלבום בשבעה ימים. עשרה שירים עם עומק רגשי ומבט אופטימי-רומנטי, "הקלות". לו ריד בנה פרוייקט עמוס רבדים ששואב השראה מיצירותיו של אדגר אלן פו. הוא משלב אמנים רבים מתחומים שונים ליצירת עולם מוסיקלי ורגשי עשיר ואפוף עלטה ומסתורין - "הכובד". במקרה הזה החוקים המטאפיזיים המוחלטים מפסידים בנוק אאוט - שניהם, הקלות והכובד, חיוביים. שניהם פשוט מצויינים.

האלבום של ריד הוא פרוייקט גדול ושאפתני. פרוייקט במלוא מובן המילה, כזה שמותיר "פרוייקטים" מהזן העידן רייכלי מבויישים בפינה עם בננה בפה ומבט מתנצל. זה מסע מפותל, שאבני הדרך שלו הן סינתזה כהה ומוצקה של ריד ו"העורב" (ויצירות נוספות) של אדגר אלן פו. העולם של פו הוא עולם מקברי, חידתי ואפל, וריד - בעזרת הכלים שברשותו - נותן לו פרשנות חדשה. כבר ממבט בעטיפת האלבום אפשר לקבל את התחושה שיוצר השילוב ריד-פו - האדם והטבע בשחור לבן מלאים בצללים שמכסים על המציאות.

את המסע לא עושה ריד לבד; מבצעים איתו שורה ארוכה של אמנים ששרים ומקריאים את המילים שכתב: לורי אנדרסון (האגדית), דיוויד בואי (המיתולוגי), אנטוני (מ-Antony and the Johnsons), סטיב בושמי (Shut the fuck up Donny!), אליזבת אשלי, הנערים העיוורים מאלבמה ועוד. יחד הם יוצרים עליות וירידות ושינויים פתאומיים, עוברים מרוק לבלוז, ממיינסטרים לאוונגרד. הקראת השירים מלאת פתוס, במיוחד ב “The Raven" בו מדהים ווילם דפו בקריאה שנותנת חיים לכל הברה ומצלול. יש גם ביצועים מחודשים לשני שירים ישנים של ריד: “The Bed" ו“Perfect Day". להתרגל ל “Perfect Day" המחודש לוקח קצת זמן, אך משמיעה לשמיעה מתחזקת ההתפעלות מהעיבוד המיוחד ומשירתו הקאמפית של אנטוני.

"The Raven" משאיר חותם, כזה שמזכיר את המהות האמיתית של התארים "משורר" ו"מוסיקאי"; ידובר עליו עוד הרבה, אבל כבר עכשיו נשמעים קולות שמכריזים כי זו יצירתו הגדולה ביותר של ריד עד היום.

וישנו ניק קייב. אני לא הפסיכולוגית של ניק קייב. אני אפילו לא אחת מהבנות שטוענות ששכבו איתו באחד הביקורים שלו כאן, אבל אני בהחלט מעיזה להגיד שאני מבחינה בשינוי שחל אצלו.

עטיפת "Nocturama", האלבום ה-12 של קייב, צבועה לבן. אחרי אחד-עשר אלבומי אולפן ועוד כמה הופעות, אוסף ובוטלגים, שנצבעו תמיד בצבעים חזקים וכהים עם תמונות וציורים שמשלבים מלנכוליות, קדרות ורומנטיקה, ניק קייב מוצא נחמה.

את האלבום הזה הקליטו קייב ולהקתו בסשן אינטנסיבי שנמשך 7 ימים במלבורן, וכך הוא אכן נשמע - כמו תרגיל מוצלח במיוחד בדינמיקה קבוצתית. כבר בשיר הראשון (“Wonderful Life”) חושף קייב, נסיך האופל והפסימיות, את הרוח האופטימית שנחה עליו. בקולו העצמתי והדרמטי הוא מודיע: "אלה חיים נפלאים, אם תוכלו למצוא אותם". זהו שיר יפהפה, שמתחרה עם השיר האחרון, “I’m On Fire” - שיר אהבה שנמשך כמעט 15 דקות - על תואר השיר הטוב ביותר באלבום.

ניק קייב יודע להעביר עוצמות רגשיות כמו שתינוק יודע לינוק – הוא פשוט יודע. הוא שר:
"אנחנו יכולים להחזיק ידיים עד שתשקע השמש/ כי אני יודע/ שאת/ ואני/ יכולים להיות
ביחד/ כי אני אוהב אותך" .

אחרי ששמעתי אותו שר על חיים נפלאים ועל אהבה ברת מימוש מצאתי גם אני נחמה. אם רק מוריסי היה כותב עכשיו שיר על הרצון לחיות - הייתי משתכנעת שיש תקווה בעולם.

_________________________________________
Nick Cave: Nocturama, (אן.אם.סי/Epitaph)
Lou Reed: The Raven, (הד ארצי/WB)

האתר של ניק קייב
האתר של לו ריד
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by