בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מאחורי הקלעים 

מאחורי הקלעים

 
 
שרון שילוח

התיאטרון העברי, שהחל את דרכו עוד לפני קום המדינה, שיקף לאורך השנים את פניה המגוונים של החברה. כפרויקט פוסט עצמאות, קבלו את אבני הדרך של עולם הבמה הישראלי - החלק הראשון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
תפקיד חייה. רובינא בדיבוק (צילום: יח"צ)
 תפקיד חייה. רובינא בדיבוק (צילום: יח"צ)   
הדיבוק (הבימה), 1922
את תחילת דרכו הממוסדת של התיאטרון הישראלי מסמלת ללא ספק ההצגה "הדיבוק" מאת ש. אנסקי, שעלתה בתיאטרון הבימה ב-1922 בכיכובה של חנה רובינא. בימים בהם היישוב היהודי בארץ ישראל עדיין עשה את צעדיו הראשונים, הגיע תיאטרון הבימה (שהוקם בברית המועצות ב-1917) לביקור של למעלה משנה והעלה כאן את המחזה היידי המפורסם. רק לאחר סיבוב הופעות מוצלח בעולם עם "הדיבוק", שנמשך עד 1931, השתקע התיאטרון על מייסדיו בתל אביב והפך לחלק נכבד בגיבושה של זהות תרבותית ושפה עברית חדשה.

רובינא קנתה את עולמה בתפקיד הראשי של לאה, שנשמתו של הגבר המיועד לה מסרבת לעבור לעולם הבא ומשתלטת על גופה. היא הופכת במהרה לסמל לאומי וזוכה לתואר "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי". המחזה הגלותי, בתרגומו לעברית של ח.נ. ביאליק, זכה להצלחה גדולה ולאבן הדרך הראשונה בהתהוותו של התיאטרון הישראלי בכלל ותיאטרון הבימה בפרט - שלימים יהפוך לתיאטרון הלאומי של מדינת ישראל.


קזבלן (הקאמרי), 1954
תיאטרון הקאמרי נוסד ב-1945 ושם לו למטרה לתת במה לחומרים המבטאים את פניה השונים של החברה הישראלית. ב-1954 הציג הקאמרי את "קזבלן" מאת יגאל מוסינזון ובכיכובו של יוסי ידין. לראשונה מעל בימות התיאטרון עולים הפערים העדתיים בין יוצאי עדות המזרח לעדות אשכנז, ותחושת האפליה והתסכול שחשו רבים מקרב עולי עדות המזרח. המחזה, שבתחילה היה נטול שירים, הפך במהרה ללהיט, וב-1966 חזר אל הבמות, אך הפעם כמחזמר בכיכובו של יהורם גאון.

במרכז הסיפור עומד קזבלן, עולה ממרוקו ומנהיג חבורת צעירים ביפו. במלחמת העצמאות ננטשו חלק משכונותיה של העיר על יד התושבים המקומיים, ובבתים הריקים והרעועים התיישבו עולים חדשים כמו קזבלן וחבורתו. קזבלן מתאהב בבתו של ראש השיכון האשכנזי המתנגד לקשר בין השניים, ובהמשך העלילה אף נאלץ להוכיח חפותו לאחר שהואשם בגניבה על לא עוול בכפו. ב-1973 הפך "קזבלן" לסרט מצליח ביותר, עם גאון בתפקיד הראשי, כשלהיטים רבים, כמו "כל הכבוד", שזורים בתוכו.
 
האיש והשיער. צביקה פיק (צילום: יח"צ)
 האיש והשיער. צביקה פיק (צילום: יח"צ)   
מלכת אמבטיה (הקאמרי), 1970
בשנות ה-70, כשהתיאטרון בישראל העדיף את העיסוק בתכנים מקומיים ואקטואליים על פני תכנים מיובאים, העלה מחזאי צעיר בשם חנוך לוין את "מלכת אמבטיה", סאטירה פוליטית נוקבת. עד מהרה הפכה ההצגה לשערורייה הגדולה ביותר בתולדות התיאטרון העברי. לוין, שהעלה כמה קברטים סאטיריים לפני כן, פרץ בסערה לתודעת הציבור בסאטירה פוליטית זו, בה השמיע בסדרת מערכונים ושירים ביקורת חסרת תקדים על הצבא, השלטון, החברה ומקבלי ההחלטות בישראל שאחרי מלחמת ששת הימים. המחאה הציבורית הורידה את "מלכת האמבטיה" מהבמות לאחר 19 הצגות בלבד, וגררה אחריה סיקור תקשורתי נרחב וויכוחים פוליטיים סוערים בפתח התיאטרון.

כשלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים גינה לוין את האופוריה וזחיחות הדעת שהתפתחו בישראל לאחר המלחמה ואף סיפק ראייה נבואית של ממש על תוצאותיה הטראגיות, שעתידות עוד לפקוד את מדינת היהודים הצעירה. "מלכת אמבטיה", על שלל מערכוניה ושיריה, היא אבן דרך בתולדות הסאטירה הישראלית והמחאה התרבותית הראשונה שכוונה ישירות כנגד רוה"מ, אוחזי השלטון ומובילי דעת הקהל בישראל.


שיער (הפקה עצמאית), 1970
הימים היו ימי מלחמת ההתשה ואם לא די היה בשערוריות שגררה אחריה "מלכת אמבטיה", הועלה ביוני 1970 המחזמר ההיפי "שיער" בתרגומו של אהוד מנור (בהופעת הבכורה שלו כמתרגם). "שיער", אחד ממחזות הזמר הגדולים של כל הזמנים (שהפך ב-1976 גם לסרט פולחן), הוא סמל לתרבות ילדי הפרחים של שנות ה-60 בארה"ב. במרכז גרסתו המקורית עומד קלוד (צביקה פיק), מנהיג חבורת היפים בניו יורק, שאינו יודע לאן יפנה ומה יעשה לאחר שהוא וחבורתו מקבלים את צווי הגיוס שלהם העתידים לשלוח אותם למלחמה בוייטנאם.

המחזמר - רווי במסרים של אהבה חופשית, סמים, שיויון, חופש ואחווה בין בני האדם - הבהיל מאוד את הממסד הישראלי ועורר חשש גדול מהשחתת הנוער. אחד התקדימים הגדולים ביותר של "שיער" נעוץ בעובדה כי זו הפעם הראשונה בה נראתה סצינת עירום על הבמות בישראל. המחזמר הפרובוקטיבי זכה להצלחה רבה בקופות וסלל את הדרך לצביקה פיק, הזמר בעל העיניים המאופרות והשיער הארוך, שאף זכה על תפקידו במחזמר בפרס שחקן השנה. בין השחקנים במופע השתתפה גם זמרת בתחילת דרכה בשם מרגלית צנעני.
 
 
קידוש (הקאמרי), 1985; חמץ (בית ליסין), 1995; ושבעה (בית ליסין), 1996
בשנות ה-80 ובעיקר בשנות ה-90 החלו השסעים בחברה הישראלית לבעבע. אירועים רבים בהם העלייה הרוסית, מלחמת המפרץ, הסכמי אוסלו, הלחימה בלבנון ורצח רבין הביאו יוצרי תיאטרון להתמקד בביקורת על החברה הישראלית והאתוסים מהם היא ניזונה. מי שעשה זאת באומץ רב היה שמואל הספרי בטרילוגיה שכתב וביים -"קידוש", "חמץ" ו"שבעה" - שטקסים דתיים חשובים מאין כמותם עומדים במרכזה.
 
 
ב"קידוש" (1985) מייצגת את התפוררותה של החברה הישראלית כולה סיפורה של משפחת ניצולי שואה מסורתית, וזאת באמצעות הוזלתו של טקס הקידוש המבדיל בדת היהודית בין קודש לחול. הספרי מותח במחזה ביקורת על הצביעות שפשתה בחברה הדתית המתיימרת לייצג את ערכי היהדות.

ההצגה "חמץ" מתרחשת בשנות ה-70, בערב פסח שלפני מלחמת יום הכיפורים. הספרי מעלה בה למוקד אתוסים ישראליים ויהודיים של סיפורי גבורה מרטיריים ושל הקרבה וניצחון. גיבורי ההצגה הם ניצולי שואה, ובאמצעותם מוצג היחס השחצני של החברה הישראלית כלפיהם.
"שבעה" מתרחשת בצל מלחמת המפרץ, ובמרכזה משפחה מהקריות ששכלה את אחד מבניה. גם בה העיסוק במלחמה, בדת ובחילוניות, בזיכרון השואה ובסמלים כמו הצבר החזק יפה הבלורית והתואר - מוצג מזוית ביקורתית חדשה, ללא חשש משחיטת פרות קדושות.

החלק השני יפורסם מחר

מתוך אתר התרבות של סלקום ונענע 10 – לכתבות נוספות ומבצעים
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by