בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אפוקליפסה עכשיו 

אפוקליפסה עכשיו

 
 
יוסי גורביץ

"סימנטוב" הבלשי-מיסטי של אסף אשרי מצליח להיות משעשע ושנון לעיתים, אבל בדרך כלל דורש יותר מדי השעיית ספק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סופר האימה האמריקני ה.פ. לאבקראפט כתב בשעתו שהמפלצת המפחידה באמת היא זו שכלל לא מופיעה מול עיני הקורא; הדמיון הפרטי של כל קורא יעיל הרבה יותר מדמיונו המוגבל יחסית של המחבר. אם מפלצת צריכה להופיע, עליה להופיע לבדה; חשיפת-יתר הורגת את המסתורין והפחד, והקורא מתרגל אליה כעוד חלק מן העולם. נראה שאסף אשרי, מחבר "סימנטוב" (זמורה ביתן, 2008) לא שמע על הכלל הזה.

[זהירות – ספוילרים בכמויות שהיו הורגות (נ)פיל]

בעידון אופייני, הספר נפתח בנחיתה של אליהו הנביא עם מרכבת אש בחצר בית מאובטח היטב. אליהו משמיד את המאבטחים. דם, אש, תמרות עשן, לבבות כרותים. אחרי זה, ניגש אליהו לדבר עם אסופת הנפילים המתגוררת בבית. לא נפיל אחד, שסביבו אפשר לבנות קצת מסתורין ואימה; ערימה של הבהמות. כשאליהו פותח את הדלת, ממלמל אחד הנפילים "רק בחייך, אלי, תנקה את הרגליים לפני שאתה נכנס". אליהו, בתגובה, מודיע לנפילים שהגיע הזמן למוטט סדרי עולם. הגענו לעמ' 18.

אה, כן: הנפילים. אולי הפרק המסקרן ביותר בתנ"ך, וזה שרוב הרבנים מעדיפים לשכוח מקיומו, הוא בראשית ו'. "ויראו בני האלוהים את בנות האדם, כי טובות הנה; ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו... הנפילים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן; אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם, וילדו להם – אלה הגיבורים אשר מעולם, אנשי השם".

הטיפול של אשרי בנפילים הוא, ללא תחרות, המשעמם ביותר שקראתי. הנפילים שלו – בדרך כלל דמויות מיוסרות של בני אלמוות, הפועלים לבדם – הם מה שנהוג לכנות בדרך כלל Grigorii: מלאכים שנפלו, במקרה הזה בגלל אהבתם ללילית. אשרי משתמש בהם בעיקר כארטילריה מעופפת, שחוטפת ומשמידה את "בנות לילית". אה, כן, יש גם מסדר שלם, ומשעמם להחריד, של בנות לילית. האמזונות הללו, הנשים החדשות והחזקות, נרמסות שוב ושוב מתחת לכנפיהם של הגברים הקדמונים הללו.

לתוך כל הסמטוכה הזו נמשכת יחידת "יידעונית", יחידת כוחות הנסתר של משטרת ישראל, המורכבת מהמפקדת מזי סימנטוב (בתה של מכשפה אימתנית ולא מעניינת בעליל, רחל), ומצוותה הכולל פותחת בקלפים רוסית ונוירוטית, קבליסט בלתי מובן, וקוראת צ'אקרות ניו אייג'ית. אלה, כמובן, אמורים להוות צוות – למרות שתפיסת העולם של כל אחד מהם שונה לחלוטין מזו של האחר. זה הכל ניו אייג', לא? קבלה וקלפים וקריסטלים – הכל אותו דבר.
 
 
העומק של אנשי "יידעונית" היה מבייש קרטון ממוצע. לרקע של כל אחד מהם הוקדשה פסקה קצרה בלבד. מאיפה הם באו, למה לעזאזל הם עובדים בגוף המוזר שנקרא משטרת ישראל, מה פתאום משטרת ישראל, שאין לה תקציב לנייר טואלט, מקימה יחידה כזו – כל אלה מושארים כתרגיל לקורא.

טוב, מעוד ספר בנוסח "תיקי אקס" אין מה לצפות לעומק או למחשבה. אבל, וכאן הבעיה – לשלוש מן הדמויות (זו של מזי, של בעלה, ושל השוטר המאוהב בה) דווקא יש עומק. חלק ניכר מהעלילה נסוב סביב קשיי הנישואין של מזי, וסביב העובדה שבתה אינה מסוגלת לדבר. מדי פעם אנחנו מקבלים הבלחות של כתיבה ראויה, ואפילו יותר מכך – אשרי יודע לשחק בשפה כשהוא רוצה: "רחל היתה השמש שסביבה חגו כל עובדי הכוכבים והמזלות", למשל, הוא משפט מבריק, ויש עוד כמוהו – אבל רוב הזמן הקורא מבוסס בפנטזיה אפית-ניו אייג'ית-אפויה למחצה.

סופרים, מהומרוס והלאה, ידעו עד כמה קשה לתאר סצינות קרב גדולות. הומרוס היה מתאר בקצרה את שדה הקרב – ואז מתמקד במעשיהם של הגיבורים. לא כאן: סיומו של "סימנטוב" הוא קרב אחרית הימים, בין אלפי נפילים ובנות לילית. בפועל, הנפילים ויריבותיהם הורדו כאן למדרגה של יחידה באיזה משחק פנטזיה דמוי World of Warcraft. כל ההוד, המסתורין והאימה נשטפו מהם בדקדקנות. הם יחידות טקטיות ותו לא. הציוד שנושאות בנות הלילית אפילו מכונה בראשי תיבות כמו-צה"ליות.

התוצאה היא חוסר יכולת להזדהות עם הדמויות, ומה שקורה להן – להוציא הדרמה בין מזי ובעלה – מעורר פיהוק. המתח התנדף, מבחינת הקורא הנבון, בסביבות עמ' 50. הקורא הבקיא בספרי מתח יכול היה להגיע למסקנות משלו כבר בעמ' 20. בשלוש מילים: שומר נפשו ירחק. שזה, בגימטריה, 1,300 – בדיוק כמו "קשקשתא טבע בודהה". ואם הצלחתם ליצור קשר בין שני המשפטים, הספר הזה כנראה בשבילכם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by